"האמנות כביטוי למרד רוחני בשואה" – במוקד האירוע המרכזי של מועצה אזורית עמק חפר לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

המועצה האזורית עמק חפר ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באירוע מרכזי, שהפך למסורת בת עשר שנים, והפעם תחת הכותרת "האמנות כביטוי למרד רוחני בשואה" בשיתוף תלמידי מגמות האמנות בבתי הספר העל יסודיים של עמק חפר: קריית חינוך ע"ש בן גוריון, קריית חינוך מעיין שחר, רמות ים בית ספר ניסויי.


באירוע סופר סיפורם של אמנים גיבורים, שהרימו את נס המרד בדרכם: כיצד יכולה ילדה צעירה בת 11, שאיבדה את אביה בפוגרום עם כניסת הנאצים, ואמה שילחה אותה הרחק כי לא רצתה לראות במותה, להביע את רגשותיה, למחות על האובדן הנורא? ינינה השלס מהעיר לבוב בחרה לכתוב בעפרונה שירים ולתעד ביומן את אשר ראתה.

קמילה רוזנבאום, רקדנית ידועה מפראג שגורשה לגטו טרזינשטאט,  השתתפה בקברט שהוצג בגטו ונשא לעתים תכנים חתרניים סאטיריים. היא נשלחה לאושוויץ , שם שכלה את ילדיה. באמצעות ריקוד הצליחה להביע את הכאב הנורא ואת דבקותה בחיים למרות הכל. הגרמנים לא הצליחו לשבור את נפשה.


גם בגטו טרזיינשטאט בחרו לאחוז בעפרון ולתעד את המציאות האיומה של הגטו למול התעמולה הנאצית על "אזור התיישבות יהודי" בו עובדים ונהנים מחיי תרבות עשירים ומהנים. עובדי המחלקה הגרפית בגטו, גרפיקאים וציירים, סיכנו את עצמם וציירו אחרי שעות העבודה תמונות שתיארו את האמת. הם החביאו אותן וניסו להבריחן לשווייץ. הגרמנים תפסו את הציורים המוברחים, אסרו את חמשת הציירים ועינו אותם עינויים קשים. רק צייר אחד – לאו האס, שרד מחבורת הציירים. הציורים  שנותרו הוצגו כראיות משפטיות במשפט אייכמן שנערך בשנות ה- 60 בירושלים.


ראש המועצה, רני אידן: "כולכם נחשפתם לכותרות העיתונים בימים האחרונים ואני מצטט: 'בדידות ניצולי השואה- רוב הזמן אני לבד בין 4 קירות', 'מבקר המדינה: הזמן הולך ואוזל, הניצולים מוזנחים' ועוד. לצערנו הרב כותרות אלו חוזרות מדי שנה ועולות רק בסמוך ליום השואה. מצב זה הוא בלתי נסבל ולא יעלה על הדעת שהמדינה לא תדאג לשורדי השואה, שעדיין נמצאים עמנו, בשנות חייהם האחרונות . אבל מעבר לדאגה לפרט חובה עלינו כחברה לדאוג להעברת האחריות לזיכרון השואה מהדור הראשון לדורות הבאים. לשם כך חובה עלינו למצוא דרכים יצירתיות כדי לספר את סיפור שורדי השואה כך שידבר אל בני הנוער כפי שבאים לידי ביטוי בערב זה".


נשאו דברים אריה ברנע, מחנך, חוקר שואה, עומד בראש ארגון "עמך", מנהל קריית החינוך ע"ש בן גוריון, שעמד בדבריו על משמעות העיסוק באומנות בעבור היהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה ומנכל"ית בית טרזין, תמי קינברג.

האירוע התקיים בשיתופם של העדים: ינינה השלס אלטמן, יעקב גוטרמן, חנה מלכא


ינינה השלס
ד״ר ינינה אלטמן לבית השלס נולדה בשנת 1931 בלבוב, פולין. כנערה צעירה במלחמת העולם השנייה, שהתה בגטו ובמחנה הריכוז ינובסקי ליד עיר הולדתה. כישרונה הספרותי של ינינה השלס הציל את חייה: אנשי המחתרת במחנה הצליחו להבריח אותה לקרקוב, ושם נתנו לה מחברת, שבה שחזרה את מה שלא יכלה לכתוב קודם. "בעיני ילדה בת שתים־עשרה" הוא תרגום לעברית של היומן המקורי, מסמך נדיר ויוצא דופן. 
ביומן הזה תיעדה בזמן אמת את כל מה שעבר עליה ועל הקהילה כולה מכניסת הגרמנים ללבוב ועד לחיסולם הסופי של יהודי העיר. בשנת 1963 הוענק לה תואר דוקטור בכימיה מהטכניון העברי בחיפה, מאז עסקה ד״ר אלטמן במחקר בטכניון, במכון וייצמן למדע ובאוניברסיטאות דיסלדורף ומינכן בגרמניה.

חנה מלכא
חנה נולדה בצ'כיה להוריה אירמה לבית קפקא וקרל זכרם לברכה. בשנת 1942 נשלחו חנה ומשפחתה עם עוד 1700 איש לאושוויץ.  1500 איש מהטרנספורט נשלחו עוד באותו הלילה לתאי הגזים, חנה ביחד עם מאתיים נערות נוספות נשלחו לגרמניה לעבודה בבית חרושת לנשק, שם הייתה עד חודש אפריל 1945. 
כשהתקרב הצבא האדום למפעל הובלה חנה ברכבת במשך 10 ימים, תחת הפגזות כבדות לכיוון גטו טרזין, לאחר הצעידה ברגל הגיעה לגטו טרזינשטאט שם שוחררה על ידי הצבא האדום. לאחר סיום המלחמה שבה חנה לפראג, למדה באוניברסיטה ובשנת 1946 הגיעה לארץ ישראל. בעשור האחרון חנה פעילה בנושא הנצחת השואה בגרמניה, היא מעבירה הרצאות בבתי ספר, מתראיינת לעיתונות ועורכת מפגשים עם אנשים רבים בנושא.


יעקב גוטרמן
חבר קיבוץ העוגן. צייר ומאייר ספרים. במלחמת העולם השנייה ילדותו עברה עליו בגטו, בגירוש ובנדודים, רוב הזמן בזהות פולנית בדויה. בשנה האחרונה למלחמה עבד כרועה פרות בכפר, אצל משפחה שהסכימה להעסיקו. אביו, שמחה גוטרמן, סיכן את חייו כשהחליט בשנת 1942 לכתוב ספר ביידיש, שתיעד את הזוועות שעברו על בני קהילתו. באומץ לב רב כתב בקדחתנות את ספרו על גבי רצועות נייר צרות וארוכות, אותן הטמין בבקבוקים. הוא הצטרף למחתרת פולנית, השתתף במרד הגדול בווארשה, ונפל בקרב. בדרך מקרה התגלה אחד מבקבוקיו שנים רבות אחר מותו, תוכנו תורגם והופיע עד כה בשמונה שפות, מאוייר על ידי בנו, יעקב גוטרמן.


הפיק את האירוע המרכז הקהילתי ומרכז התיעוד, בימוי: אביב לוז, הפקה מוסיקלית, יאיר גורן.