להורים: הוראות חדשות לגבי הורדת תלמידים בפתח ביה"ס - לחץ כאן
אסיפת הורים לשכבת ט'
ביום חמישי 18.9
עדכונים מהמסע בפולין של שכבת יב' ניתן למצוא בפייסבוק בדף הנקרא - מסע לפולין "מעיין שחר" 2014
אסיפות הורים-מכתב להורים לפגישת פתיחת השנה תשעה שכבות י' יא' ויב' - לקריאה לחץ כאן
להורי יא' תשע"ה - לצפייה בהזמנה לשני מפגשים עם צוות מחנכי השכבה לחץ כאן
הורי ותלמידי "מעיין-שחר" - עדכון נוהל הורדת תלמידים בשערי ביה"ס
לצפייה בהנחיות מעודכנות בנושא הורדת תלמידים המגיעים ברכבים פרטיים לביה"ס בתחילת יום הלימודים - לחץ כאן
טופס הצהרת בריאות תשע"ה - להורדה לחץ כאן
איסוף בוקר בת חפר ז'-יב' - לצפייה בחלוקת האוטובוסים ומידע נוסף לחץ כאן
"בגרות חברתית" לכיתות י' תשע"ה - לקריאה לחץ כאן
להורי מעיין-שחר - לצפייה בידיעון המתאר את פעילות השרות הפסיכולוגי בעמק חפר - לחץ כאן
במידה ונתקלתם בקושי להיכנס לאתרי השכבות - לחצו כאן לקישור לדפים השונים


1. הסיכום (ענת מרידור)
    א. אהרון אפלפלד, תקציר הפרקים
     ב. דמויות ראשיות ומשניות
     ג.  היחס ליהודים,משפטים,מאפיינים.
     ד.  אמצעים ספרותיים ומוטיבים.

2. מסע ההתפכחות של קאטרינה (שרה הלפרין)
3. תיאורי הטבע בקאטרינה (שי רודין)

4. השוואה בין זהות רותנית לזהות יהודית


אהרון אפלפלד
אהרון אפלפלד נולד בשנת 1932 בצ'רנוביץ שברומניה. סופר עברי, חתן פרס ישראל לספרות. במלחמת העולם השנייה הוא גלה לטרנסדניסטרה. בשנת 1947 עלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער", ונתחנך במוסדותיה. למדבאוניברסיטה העברית בירושלים, ועסק בהוראת ספרות. משנת 1979 הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.ביצירותיו באה לידי ביטוי הטראומה שהותירה בו השואה. בשנת 1959 יצא לאור סיפורו הראשון בכתב העת "גזית",וסיפוריו הראשונים נאספו בקובץ "עשן" (1962). בסיפורים הללו, וכן ביצירות מאוחרות יותר שכתב, אפלפלד מעצב בדקות את עולמם של פליטי השואה בארץ ישראל, כאשר הם מנסים להשתחרר מעברם ואינם מצליחים בכך. בסיפורי "בגיא הפורה" (תשכ"ד) אפלפלד מנסה להתקרב לשואה עצמה באמצעות כתיבה מסוגננת וסמלית. הקבצים "בקומת הקרקע" (תשכ"ח) ו"אדני הנהר" (תשל"א) חותמים את תקופת יצירתו הסיפורית הראשונה של אפלפלד, העומדת
בסימן הסיפור הקצר, ומתמקדים בעיצוב דמותו של גיבור יחיד במסגרת מצומצמת של מקום וזמן. התקופה השנייהשל יצירתו, עומדת בסימן הנובלה הארוכה והרומן, וגם בהן מתוארות ניסיונות הפליטים להתמודד עם זיכרונות השואה, בין היצירות שכתב בתקופה זו נמנים: "העור והכותנת" (תשל"א), "כאישון הלילה" (תשל"ג), "באדנהיים עירנופש" (תשל"ג) ו"תור הפלאות"(תשל"ח). אפלפלד פרסם גם קובץ עיוני "מסות בגוף ראשון" (תשל"ט).


 
תקציר העלילה
 
פרק א
קאטרינה מתארת את מצבה בהווה. כעת היא בת שמונים, והיא שבה לכפר מולדתה, אותו היא עזבה לפני  63 שנים.היא נזכרת במאורע שאירע לה בהיותה בת 7, כאשר היא איבדה פר וחיפשה אותה בגבעה, לפתע היא שמעה קול שהבטיח לה שהיא תמצא אותה, ואכן בערב היא שבה אליה. בנעוריה היא פחדה מהכנסייה ולא מצאה חפץ בתפילה.אך ברבות הימים היא החזיקה באמונה ולעיתים היתה מתפללת. פעם בשבוע בא חאמיליו העיוור ומביא לה מצרכים מהכפר. היא נזכרת בהוריה – באביה השתיין ואמה קשת היום, אשר הפילה את אימתה על הכל והכתה את בתה.לחמימות היא זכתה מצד כלבה זימבי, אשר קשר נפשו בנפשה. אפילו אמה חשה אהבה רתועה כלפיו, והוא חש חיבה כלפיה, אך מאביה הוא פחד. לאחר מות האם, האב שקע בשתייה. הוא התייחס לקאטרינה כאל זבוב, והכה אותה בהיסח הדעת. ערב אחד הוא אף ניסה לשכב איתה.
 
פרק ב
חודשים לאחר מות האם האב הביא אישה חדשה, אשר לא הצליחה למלא את מקום האם, והאב הכה אותה. ברבות הימים יגיעו לאוזני קאטרינה שמועות על כך שאביה התקרב לדת ושהאישה החדשה התעללה בו והרעילה אותו. קאטרינה החלה רואה את אמה בחלום, שם היא עדיין עסוקה וקרה. בפרק זה קאטרינה מודיעה לאביה על החלטתה לעזוב את הבית, והיא פונה ל"שביל היהודי", שנקרא כך בשל היהודים הרבים שהיו מוכרים שם את מרכולתם. בילדותה, היהודים עוררו בקאטרינה אימה ופליאה בשל צורתם ודרך התנהגותם המשונה, אשר אותם חיזקו אזהרות האם בנוגע לרמאותם של היהודים והצהרתה על כך היהודים רצחו את ישו, ואילו בנערותה היא התרגלה מהם והיתה גונבת מהם, כאשר היא ראתה בגניבות אלו ניצחון על הפחד. לעומתה מאריה, בת דודתה, לא פחדה כלל מהיהודים, והטילה עליהם אימה, כדי להשתמש בהם לתועלתה.
 
פרק ג
אביה של קאטרינה נטשה בשיוויון נפש, והיא הלכה יומיים בדרך (בגיל 16). היא ניסתה לדבוק בזכר אמה. בלילות היא ישנה בגורן או במחסן נטוש, ונעצרה להתפלל בקאפלות אותן היא ראתה בדרכה. לבסוף היא הגיעה לתחנתהרכבת בסטראסוב, שם היא מצאה עבודה בהדחת כלים. לא היה לה חדר, היא החלה לשתות, ונתנה לאנשים שונים למזמז אותה. לאחר זמן מה היא פוטרה מעבודתה ונאלצה לגנוב כדי להתקיים. עד שיום אחד ניגשה אליה אישה יהודיה שהציעה לה עבודה, ולקחה אותה לביתה.
 
פרק ד
קאטרינה החלה לעבוד אצל רוזה (היהודיה הדתייה), היא מתוודעת לכל האיסורים הדתיים (כשרות וכד'). היא רוצה לעזוב את ביתה של רוזה, אך לבסוף היא נשארת בשל הקור ששורר בחוץ. קאטרינה מתפלאת על כך שילדיה של רוזה, אברהם ומאיר, לומדים כבר מגיל צעיר במשך שעות רבות. היא חשה שנאה ליהודים, ונפגשת בימי ראשון עם חבריה, שרובם גם עובדים עם היהודים, בבית המרזח.
באביב קאטרינה (בת 17) גילתה שהיא בהיריון, הבחור סירב לקחת אחריות על כך. תחילה קאטרינה לא רצתה לספר לרוזה על היריונה, משום שלרוב מפטרים נערות בהריון, אך לבסוף היא סיפרה לה, והיא לא פוטרה. בחודש התשיעי היא נסעה למולדוביצה, שם היא שכרה חדר, בבית הקרוב למנזר, אצל איכרה קשישה אשר ניסתה לקרבה לדת.
ההריון התארך, ולבסוף, לאחר לידה מפרכת היא ילדה בת בשם אנג'לה. לאחר שבוע, בו היא הניקה את התינוקת, היא הניחה אותה בסלסלה, אותה היא שמה בפתח המנזר, ושבה לביתה של רוזה. לעיתים קאטרינה חולמת על ילדתה ומאמינה שהן יפגשו בעולם הבא.
 
פרק ה
קאטרינה ממשיכה לנקות ולסדר את ביתה של רוזה. בלילות היא חולמת על חטאיה ועל אנג'לה. יחסה כלפי היהודים השתנה, והיא מגלה שהדברים אשר מספרים עליהם אינם נכונים . היא מתחילה לחבב את הילדים. גם רוזה מרוצה מקאטרינה, שכן היא אינה יוצאת לבילויים במוצאי שבת, אך היא אינה מביעה זאת בדיבור ישיר. מכריה של קאטרינה שמים לב לשינוי שחל בה, וטוענים שהיהודים משפיעים עליה לרעה. קאטרינה נמשכת לבעל הבית, וחולמת עליו ועל מגעו. לבסוף, בהשפעת מכריה, היא חשה פחד, ובורחת מהבית לתחנת הרכבת, תחילה היא מרגישה חופשייה, אך לאחר שהיא פוגשת בחבורת השיכורים, בני עמה, היא חשה סלידה כלפיהם, ולראשונה מבינה שהלך הרוח היהודי חדר לתוכה, והיא שבה לביתה של רוזה.
 
פרק ו
שמותיהם של רוזה ובנימין נזכרים לראשונה בפרק זה. קאטרינה מתחברת עם הילדים, ומספרת להם על חייה בכפר.היא פוגשת  בבן דודה, קריל, שחיפש אותה לצורך ממון לאביה, הוא מביא ידיעות מהכפר הממחישות לה עד כמה היא השתנתה. ההכנות לקראת חג הפסח החלו, בכל פסח רוצחים יהודי, וכעת נבחר בנימין, באמתלה שסירב למכור בהקפה לאחד האיכרים. היא מופתעת ממנהגי האבלות של היהודים, המבטאים השלמה עם המצב. במשך השבעה,  קאטרינה פורשת לחדרה ומתאבלת על אהובה. קאטרינה מתנתקת ממכריה וממנהגיה ומתקרבת ליהודים ולרוזה, ומאמצת את אורח חייהם ושפתם. היא חולמת חלומות בהם מלאכים שחורים וציפורים טורפות, וכשהיא מקיצה ריח  דם מקיף אותה. תגובתה של רוזה על החלומות – "מה את רוצה, הם תמיד אורבים לנו". תוך כדי, היא מגלה שאביה מת, רוזה מצווה עליה להתאבל עליו בשל מצוות כיבוד האב, אך בזמן האבל קאטרינה  מתאבלת על אהבתה ולא על אביה.
בחנוכה פרצו בריונים לחנויות יהודיות, והותירו אחריהם 21 הרוגים, וביניהם רוזה. קאטרינה נשבעת על קברה של רוזה לא לנטוש את הילדים. וממשיכה לשוחח עימה שיחות נפש.
 
פרק ז
קאטרינה עוברת עם הילדים לכפר. הילדים מתחילים לדבר בשפת הרותנים, אך קאטרינה עונה להם ביידיש לבל ישכחו את שפתם. היא מנסה לשמור על כשרות תחילה, למרות שהיא יודעת ש"הרותניות מושלת בכל". היא שותה כדי להשתחרר מהפחד ומדברת עם הילדים על הצורך להיות חסונים ולהכות את הרשעים. הילדים עובדים בערוגות וחיים כילדי האיכרים. אולם קאטרינה יודעת שהנועם לא ימשך, ואכן, יום אחד מופיעה גיסתה של רוזה, מלווה בשני בריונים, לאחר שהיא נוזפת בקאטרינה על כך שגנבה את הילדים, האיכרים עוקרים מקאטרינה את הילדים בכוח (הילדים מתנגדים ומנסים לברוח), והיא נותרת לבדה.
 
פרק ח
קאטרינה עוזבת את הכפר ופוגשת במאריה שתובעת ממנה להיות אמיצה ולעשות כרצונה. היא חוזרת לגור ברחוב, עד שהני, פסנתרנית יהודייה חופשית, מציעה לה עבודה בביתה. קאטרינה מתוודעת לאורח החיים החילוני. בעקבות בקשתה של אמה של הני, קאטרינה מכניסה לבית את מנהגי היהדות. יום אחד, איזיו, חברה של הני, המתגורר עימה, נצמד אל המנזרים, אותם הוא חקר, והופך לנזיר. בעקבות זאת, הני מוכרת את ביתה ועוברת לצ'רנוביץ. לפני צאתה היא משלמת לקאטרינה את שכרה ונותנת לה צרור תכשיטים.

פרק ט
קאטרינה שבה לבית המרזח ולטיפה המרה. מהפצרותיהם של האיכרים לשכב איתה, היא מתחמקת בתואנה שהיא סובלת ממיחושי כליות. והם מתחילים לחוש סלידה ממנה, כפי שהם חשים כלפי היהודים. מבטים רעים ננעצים בה, בשל הנוהג באזור, שעל אדם, אשר חייו נשתבשו, לשוב לכפרו, ואם הוא אינו עושה זאת בעצמו, רותני אחר יעשה זאת. לכן, קאטרינה נוסעת ברכבת לצ'רנוביץ. בדרכה היא פוגשת בבת דודתה, סארינה, המאשימה אותה בהפקרת נחלת אבותיה. קאטרינה  אומרת לה שהיא בדרכה לבדיקות, ולאחריהן היא תשוב לביתה. סארינה מספרת לה על ימיו האחרונים של אביה – על מחלתו והתעללותה של אישתו בו – ולבסוף עוזבת את קאטרינה, רק לאחר שזו נשבעה
שהיא תשוב לביתה. בדרך קאטרינה מזהה מספר יהודים ברכבת, אחד מהם מבקש את עזרתה בסחיבת חבילותיו, אך מכיוון שהיא ממענת לקבל על כך תשלום, הוא נפחד וסוחב אותן בעצמו. כאשר היא מגיעה לצ'רנוביץ, קאטרינה פונה לבית המרזח, ומשם לבית העם, שם הני מופיעה. היא פוגשת את הני, אשר נשתנתה מבחינה חיצונית ובהשקפותיה. לאחר שהני נוסעת, קאטרינה נותרת עזובה לנפשה, ובתום שיטוט ארוך, היא פורצת לחנות יהודית, וגונבת. מעשה זה גורם לה הנאה גסה, ולפנות בוקר היא נרדמת בתחנת הרכבת.

פרק י
קאטרינה עוברת מבית מרזח אחד למשנהו, כאשר כל אחד מעלה עימו זיכרונות שונים. באחד מהם היא פוגשת  בסאמי, יהודי חופשי ושיכור. בצהרים היא הולכת למסעה יהודית, ובערב לבית המרזח עם סאמי, אותו היא מנסה לגמול מהשתייה, למרות שהיא יודעת שזה קרב אבוד. יום אחד, קאטרינה רואה מודעה בעיתון על מותה של הני, היא מיד יוצאת ללווייתה. מאחר ואין רכבות, קאטרינה נאלצת לנסוע עם נהג קטר, בידיעה שעל נסיעה זו, תצטרך לשלם בגופה. הנהג התייחס באדישות לצערה של קאטרינה על מות חברתה. תחילה הוא מזמז אותה, אך לאחר מכן חדל, בטענה שהיהודים קלקלו אותה. לפנות בוקר הם הגיעו לקימפולונג (מקום הלוויה), והנהג אומר לה בתיעוב "את חופשייה", כפי שהיה אומר המנהל בסטאסוב, כאשר גירש עובדת קשישה
 
פרק יא
קאטרינה מגיעה ללווייתה של הני, כעשרה אנשים נאספו ללוויה, וכולם חיכו לאמה של הני. לאחר זמן ממושך, ומאחרוהאם לא הגיעה הוחלט להתחיל בלוויה. הקברנים דורשים כסף על  הלוויה, ואילו אמרגנה של הני עומד עימם עלהמיקח שעה ארוכה, עד שלבסוף מתרגז ועוזב את המקום בלוויית עוזריו. יחד עם קאטרינה נותרים שבעה אנשים זרים, ששמעו פעם את הנגינה של הני והוקסמו. בערב החברה קדישא מואילים לערוך את הלוויה, כדי לא להלין את גופת המת. הלוויה חפוזה, ונעשית כמתוך לצאת מידי חובה. בלילה, קאטרינה פונה לבית מרזח יהודי, שם בעל הבית מסכים לתת לה לישון במקום.
 
פרק יב
למחרת, קאטרינה שבה לצ'רנוביץ. היא עוברת לגור עם סאמי. שניהם מוצאים עבודה זה למען זה, ומשתדלים לא להפריז בשתייה. קאטרינה מגלה שהיא בהיריון וחוששת לספר על כך לסאמי, שאינו רוצה ילדים. קאטרינה פוגשת בבת דודתה, קאטיה הטובה, אשר מספרת לה שבכפר עוקבים אחר הליכותיה.
 
פרק יג
סאמי מגלה שקאטרינה בהריון, בעקבות זאת יחסו אליה משתנה, הם מתרחקים, וסאמי מפסיק לעבוד וחוזר
להשתכר. קאטרינה פוחדת מפניו ובורחת. היא ישנה בבתי המרזח, ונאלצת למכור את תכשיטיה של הני. בחורף היא שוכרת חדר אצל משפחה יהודית. היא מנהלת יומן אישי וחשה חרדה בעודה נזכרת בציד היהודים בכפרה.
 
פרק יד
קאטרינה יולדת את בנימין, בדעתה למול אותו, למרות אזהרותיהם של האנשים השונים, שבכך היא תמיט אסון על הילד. לבסוף מלים אותו, וקאטרינה שוהה בבית המוהל חודש ימים. מקץ תקופה זו, היא מחליטה ללכת, ואשת המוהל דורשת ממנה סכום נוסף על מה שסיכמו ביניהן. קאטרינה עוברת עם בנימין לכפר הסמוך.
 
פרק טו
קאטרינה נמצאת בז'אדובה, שם היא שוכרת חדר בעליית הגג אצל משפחה יהודית. היא משתדלת לא לשתות ליד בנימין כדי שלא יתרגל לריח ולשפת הרותנים. ההכנות לחג הפסח בעיצומן, ובעל הבית נוזף כל הזמן באישתו על כך שהשכירה לגויה את החדר. בפסח, קאטרינה פותחת את דלת חדרה כדי שבנימין יקלוט את סיפורי הסדר ומספרת לו על משה. קאטרינה אינה חולמת עוד על יקיריה והיא חשה. לילה אחד היא חולמת שבריון רותני מנסה לחטוף את בנימין, ולאחר שהיא נושכת אותו הוא מסתלק. לבסוף היא עוזבת את הבית.
 
פרק טז
קאטרינה מתקדמת צפונה עם בנימין. יום אחד היא פוגשת ביהודיה זקנה וטובה המחזקת את אמונתה בכך שהמוות אינו קץ. בימים קאטרינה משתעשעת עם בנימין ובלילות היא חשה חרדה. בנימין החל לדבר ביידיש וכולם צוחקים, אך בסתיו, האכסניות התמלאו בשיכורים, אשר מחו על כך. ביאושה, קאטרינה חזרה לשתות כדי לנסוך בעצמה עוז.
 
פרק יז
החורף בא, וקאטרינה נאלצת להישאר באכסניה, בה בעל הבית מקמץ בעצים לחימום החדר, מחשש להמשך החורף. רק לאחר שקאטרינה מאיימת עליו, שהיא תקרא לז'אנדראמים, הוא מסכים להביא לה עצים. קאטרינה שבה לדבר בשפת הכפר, ומשננת מידי יום לבנימין שעליו להיות חזק. בנימין אכן מתחזק. בני הבית חוששים מקאטרינה, פן תלשין עליהם, ונוהגים בה זהירות. נוכחותה מכבידה על בעלי הבית. המחשבה שבהגיעם לצ'רנוביץ, היא תקרא לבנימין מהספר, מרגשת אותה. כאשר הסופה שוככת, קאטרינה עוזבת את האכסניה, ואיכר קשיש מסיע אותה לצ'רנוביץ.
 
פרק יח

הלילות שקטים. יקיריה המתים של קאטרינה שוב פוקדים אותה. פסח קרב, וקאטרינה עומדת עם בנימין ליד החלון כדי שיספוג את האווירה. היא ממשיכה להתקיים ממכירת תכשיטיה של הני. בערב היא יוצאת לטייל עם בנימין והם פוגשים לעיתים ברותנים אותם הכירה קאטרינה בעברה. ערב אחד קאטרינה פוגשת באחד מבני כפרה, שרוצה לשכב עימה, היא ממענת וממהרת לשוב לביתה. לאחר מאורע זה קאטרינה חשה שהוא אורב לה ולכן היא נמנעה מללכתברחובות צדדיים. בערב פסח, מתוך אי זהירות היא פונה אל סמטה, שם הבריון מחכה לה, היא שוב מסרבת לשכב עימו, הוא חוטף את בנימין ומנתץ את ראשו. קאטרינה קופאת לרגע, אך מיד מוציאה אולר ומבתרת את הרוצח.
 
פרק יט
שני גברים גוררים את קאטרינה לתחנת המשטרה, שם כולאים אותה בתא. היא אינה חשה כאב וגופה חבול ונפוח.
 
פרק כ
קאטרינה מועברת לכלא, האסירות נזהרות ממנה, שכן, היא אחת משתי הרוצחות היחידות במקום. היא מתיידדת עםסיגי, אסירה בת גילה. ערב אחד היא רואה את הני ומצהירה שהיא מוכנה לחיי הכלא ושהיא חשה שאמה נמצאת בתוכה.
 
פרק כא
קאטרינה עובדת בשירותים מבוקר עד הערב, העבודה גורמת לשינויים בגופה. היא משוחחת עם סיגי על היהודים וחשה קירבה כלפיה בשל הזיכרונות המשותפים. סיגי מגלה לה שהיא אוהבת את היהודים. בלילות האסירותמשוחחות, לעיתים גם על יהודים, כולן עבדו אצל היהודים, הן דנות בעונג שבגניבה מהיהודים, ובאהבים עם יהודים. עורך דינה היהודי של קאטרינה בא לבקרה, הוא מביא לה מתנה ומספר לה שהצליח להשיב לה את תכשיטיה של הני,שישמרו עבורה במשרדי בית הכלא עד שתשוחרר. כולם מאשימים את היהודים בכל, וקוראים להכחידם. יקיריה של קאטרינה לא פוקדים אותה עוד. בכלא נודע כי נערך פוגרום ביהודים, כולם שמחים ושותים. בפסח, ביחד עם המתנות
שהביאו לאסירות, נראו פריטים יהודיים. קאטרינה פוגשת ברוצחת השנייה, הגאה על כך שהיא עשתה את ה"עבודה" עד תום, בניגוד לאסירות האחרות ש"רק ניסו והתחרטו". נודע כי בעלה של סיגי נרצח, כולם  שוב שמחו ושתו וסיגי בשכרותה מכריזה שישו ינקום ביהודים את נקמתה על כך שהם רצחו אותו. היא מקללת את משפחתה והיהודים וגם את הסוהרת ועל כך הוכנסה לצינוק.
 
פרק כב
סיגי השתנתה, היא אינה חדלה להתפלל ולקרוא לנקמה ביהודים, קאטרינה חומקת מפניה – ידידותן אבדה. פעם בחודש עורך הדין מבקר את קאטרינה. לעיתים היא קרובה ליקיריה. החורף הגיע והעבודה מייגעת, אך קאטרינה עושה אותה מבלי להתלונן. בסוף החורף מגיעים בגדים שדודים, האסירות שמחות, אך לא ליד קאטרינה, מפני שהן יודעות על חיבתה ליהודים. גם הסוהרות נוהגות בה אחרת ואינן צועקות עליה בשל היותה רוצחת.
 
פרק כג
בכפר הורגים ושודדים יהודים, וחפציהם מגיעים לבית הכלא. קאטרינה מתגעגעת אל היהודים. היא רואה בבנימין ישו משלה, וחשה קרובה אליו. סופיה, אחת האסירות, נאלצה לישון ליד קאטרינה, על אף האימה שקאטרינה מטילה עליה.
 
פרק כד
לאחר שנים מגיעה לכלא אישה בשם קאטרינה, מכפרה של קאטרינה בעוון פציעת בעלה. היא מספרת לה על המחלוקת בכפר עקב פשעה – חלק צידדו בה והאשימו את היהודים, אצלם היא עבדה, ואחרים האשימו אותה ואת אופייה המופקר. קאטרינה מעודדת אותה מפני החרדה מבית הכלא ומניחה לה לתלות את אשמה ביהודים מתוך ידיעה שזה יקל עליה. עורך דינה בא לבקרה (בפעם האחרונה) ומספר לה על האכזבה שהוא גורם להוריו בדרך חייו, קאטרינה חשה משיכה גופנית כלפיו, כפי שחשה לסאמי.
 
פרק כה
עורך הדין הצטרף ל"משפחתה הנסתרת" של קאטרינה, וכעת היא רואה אותו בדמות יוחנן המטביל. השלל היהודי ממשיך להגיע. סיגי קיבלה מדודתה חולצה יהודית, קאטרינה רוגזת על כך וסיגי מתוודה בפניה שהיא רוחשת שנאה ליהודים, על אף שלא פגעו בה לרעה. קאטרינה מאיימת עליה שאם היא תמשיך לדבר סרה על היהודים, היא לא תשלוט בעצמה ותכה אותה, וסיגי אומרת לה שיחסה ליהודים מפחיד אותה.
 
פרק כו
קאטרינה קוראת בספר תהילים, ומתפללת. משטר חדש קם, והאסירות, המגנדרות בבגדים יהודיים, מצפות לשחרור
בכל רגע. סופיה קיבלה בגדים יהודיים, והיא מתהלכת בהם בגאווה, כמו נשתכחו ממנה פחדיה, קאטרינה מתרעמת עליה ומכה אותה. עקב מעשה זה, היא נשלחת לחדר מיוחד, לשם שולחים את הרוצחות המתפרעות. בחדרה, קאטרינה רואה את השדות, בערב היא שומעת את שיחות האסירות, שמהן היא מגלה כי היהודים גורשו מבתיהם. לאחר חצות היא מתאחדת עם יקיריה. בעבודה הציבו את סופיה לצידה של קאטרינה, קאטרינה מנסה לפתח עימה שיחה אך סופיה פוחדת ממנה ובוכה.
 
פרק כז
שנות הארבעים. בעת עבודתן, חולפות על פני האסירות רכבות ובהן יהודים וריח מותם מורגש בכלא. כולן שמחות להיפטר מהם. האסירות רבות ביניהן על כל דבר, ותאי הצינוק תפוסים. קשריה של קאטרינה עם יקיריה נותקו. מחלת עור פשטה בגופה והשחיתה את פניה. האסירות מכנות אותה מפלצת, ואינן מדברות עימה. לעיתים רב הסוהרת משוחחת איתה. דאגתה של קאטרינה מפני מחלתה מעסיקה אותה והיא מתפללת כדי להתגבר על פחדה. סיגי מנסה לשכנע את קאטרינה לשוב לצריף האסירות אך קאטרינה מסרבת.
 
פרק כח
כל האסירות, פרט לקאטרינה מהכפר, מתרחקות מקאטרינה בשל מחלת העור. הן מצפות שיהרגו את כל היהודים, בידיעה שאז הן ישוחררו. קאטרינה מנותקת מיקיריה במשך כל הקיץ. אמה חדרה לגופה ונוסכת בה אומץ. היא רוצהלהכות את האסירות, אך אין בה כוח, והן יודעות זאת. בין זקנת הכלא, אישה בת 90, שנותרה בכלא מרצונה, ובין קאטרינה התפתחה שנאה הדדית, מצד הזקנה בשל השפעת היהודים על קאטרינה, ומצד קאטרינה בשל נבואותיה המדויקות של הזקנה על השמדת היהודים. בוקר אחד, האסירות מגלות שאין איש בכלא, פרט להן ושהן חופשיות. אךאיש לא מעז לקום וללכת.
 
פרק כט
קאטרינה הולכת מן הכלא לעבר הרכסים. בערב היא פוגשת בנערה צעירה, המתנהגת עימה בנדיבות, עד שהיא מגלה שזוהי "קאטרינה הרוצחת" ונמלטת מפניה.
 
פרק ל
בלילה קאטרינה מתחילה ללכת. לפתע היא שומעת קול משמים "שלי נעלייך מעל רגלייך, כי במקום קדוש את
עומדת", היא עושה זאת ולאחר שהיא מרימה את ראשה היא מגלה שהיא נמצאת בתוך חורבה יהודית.
 
פרק לא
השמועה על בואה של קאטרינה פשטה, והאיכרים באים ומצביעים עליה וקוראים לה "מפלצת". היא עוברת מחורבהלחורבה ואומרת מזמורי תהילים. בדמיונה היא רואה יהודים ואת הוריה.
 
פרק לב
קאטרינה רושמת מילים הקשורות ליהדות המזכירות לה את מנהגיהם. היא מקיימת שבת אחת לשבוע ונזכרת ברוזה וילדיה.
 
פרק לג
חזרה על פרק א.
 
 
 
דמויות ראשיות ומשניות
 
קאטרינה
כבר בילדותה, בכפר, קאטרינה חשה נבדלת מן הבריות הסובבות אותה והיא מבחינה באי שייכותה לסביבה ובחסך המלווה אותה, שמאוחר יותר יגרום לה לצאת מהכפר, כדי לחפש את עצמיותה. כלומר, מסעה הוא מסע של חיפוש עצמי, ולמצוא את זהותה שנותרה עצורה בכפר. במסעה היא חוצה את הקווים ונחלצת ממוצאה הגויי, שונא היהודים,ומתחברת לעולמם של היהודים, שרק בו היא יכולה למלא את החסך שהיה בילדותה, שכן היא מתוודעת בחברה היהודית ליסוד מעודן, שהיה חסר בחייה בכפר. מסעה, למעשה, הוא חיפוש אחר עולמות חדשים שבהם היא תגלה את הגורם אשר נחסך ממנה בילדותה. כך היא מתחילה את דרכה בעולם הגויים, ומשם היא עוברת לעולם היהודים, ושוב שבה לבסוף לעולם הגויים. רק בעקבות מעבר זה בין העולמות וחציית הגבולות, היא מצליחה להשלים את חסךזה, ומתחברת לאישיותה. עובדה זו והאלוזיה לבני ישראל ולמשה המקראי מעידות על כך שמסעה של קאטרינה לאהיה מסע שרירותי, ונותנות לו משמעות נוספת ועשירה יותר.בקאטרינה קיימת שניות פנימית, והיא נעה מן העולם הגויי לעולם היהודי ובחזרה לאורך כל היצירה, עד אשר היא שבה לבסוף לעולם הגויי. שניות זו מתבטאת בחזרתה לבית המרזח, המסמל את העולם הגויי (ראה מוטיבים), בעוד היא מנסה להתרחק ממנו.
קאטרינה מנסה לאורך כל המסע לשלב בין העולם הגויי לעולם היהודי, כפי שניתן לראות ביחסה לאברהם ומאיר, בניה של רוזה ובנימין, אותם היא מאמצת על דעת עצמה לאחר מות הוריהם. היא עוברת עימם לכפר ומנסה לשמור בהם את הרוח היהודית, בכך שהיא מדברת עימם ביידיש ומשגיחה בכך שהם יתפללו, ואילו לצד זה היא מנסה לחסן אותם,כדי שירכשו כוח פיזי כמו ילדי הכפר ויוכלו להגן על עצמם בשעת הצורך.
את הניסיון לשילוב שתי העולמות ניתן לראות גם בחינוך בנה, בנימין. מצד אחד היא שואפת להקנות לו חינוך יהודי ולהפכו לחלק מן המסורת היהודית – תחילה היא מלה אותו, ובהמשך היא רוצה שהוא ישמע את סיפורי יציאת מצרים ויכיר את הווית חג הפסח (עמוד 77), מאוחר יותר היא מלמדת אותו יידיש. היא אף מצהירה בבירור על כוונותיה בעמוד 81, בה היא נשאלת מדוע היא לימדה את בנה יידיש, ומשיבה על כך "כדי שלא יהיה ערל". לצד זה היא מנסה לטעת בו כוח פיזי, כדי שיגן על עצמו.בשני המקרים, גם במקרה של אברהם ומאיר, וגם במקרה של בנימין, כל פעולותיה עקרות, שכן אברהם ומאירנחטפים ממנה, ואילו בנימין נרצח. ומכאן שהשילוב בין שני העולמות אינו אפשרי.בתחילת הסיפור, בעודה עובדת בביתה של רוזה, קאטרינה עדיין ניסתה לשלב בין שני העולמות ולקיים את חייה, כך שמצד אחד היא עבדה בבית יהודי מסורתי, ומצד שני היא המשיכה לקיים חיי חברה עם רעיה הגויים, אולם עד מהרה היא גילתה שדבר זה אינו אפשרי, שכן העולם היהודי החל להטביע בה את חותמו, ובכך גרם לחבריה להתרחק ממנה. בדרך זו, קאטרינה גילתה שהשילוב בין שני העולמות אינו אפשרי, ובחרה  להשתלב בעולם היהודי.השניות הקיימת בקאטרינה מתבטאת גם באמונתה הדתית, בה היא מנסה לשלב בין האמונה היהודית, ולבצע את המנהגים היהודיים, ובין האמונה הנוצרית. אך גם שילוב זה אינו יכול להתממש בעולם זה, ולבסוף קאטרינה שבה למקורות הנוצריים. קאטרינה יוצרת במסעה מיזוג בין העולם היהודי לעולם הנוצרי, כאשר היא מזהה את הקדושים המעונים שבנצרותביהודים, ומשייכת מוטיבים נוצריים ליהדות, כך לדוגמא היא רואה בבנה, בנימין, את "ישו האמיתי" ומכריזה באוזני אחת האסירות "לי אין צורך בישו. יש לי ישו משלי." (עמוד 100), ואת עורך הדין היהודי היא רואה כיוחנן המטביל. קאטרינה רואה ביהודים כשליחי האל אשר באו לגאול את העולם, כפי שהיא מתארת את פגישותיה הראשונות עם רוזה (עמוד 18) והני (עמוד 43), בהן היא מדמה אותן למלאכי מרומים שבאו להושיעה מן החשכה האופפת אותה. ואילו בגויים היא רואה רוצחים אכזריים בלבד, וסופה שהם מנדים אותה מעליהם.קאטרינה היא גם קרבן וגם תליין – היא נרצחת ורוצחת. ניתן לראות זאת בעיקר בפרק י"ח, בו היא רוצחת את הבריון אשר רצח את בנה וניסה אף לאנוס אותה. ברצח מזוויע זה, היא דומה לגויים האכזריים מהם היא מנסה להתרחק. לאחר מעשה הרצח היא מעידה "גם אני נרצחתי אותו ערב" (עמוד 90). זהותה של קאטרינה כקורבן-רוצח מקבלת משמעות מייצגת על רקע המשפט אותו היא אומרת – "עכשיו אין עוד קורבנות בעולם, רק רוצחים". בהמשך, בעמוד 125, קאטרינה אומרת "עכשיו אין עוד יהודים בעולם.. עכשיו רצחנו אותם.. איש בכפר לא יוכל לומר ידי לא שפכו את הדם הזה.", אמירה זו מעידה על כך שקאטרינה רואה עצמה כאחת מבני הכפר, ומזהה עצמה עם הרוצחים. את
נבדלותה מן היהודים, על אף ניסיונה להיות חלק מהם, היא מבינה בעצמה, כפי שניתן לראות כבר בעמוד 117, שם היא אומרת "הכלא בסופו של דבר אינו קרון חתום". תפיסה זו של הזהות העצמית מאירה אותה באור טרגי.שניות זו, הקיימת בקאטרינה, אשר מנסה לקיים בתוכה את שני העולמות, את העולם הגויי והעולם היהודי, ובכך לגשר ביניהם, מוציאה אותה מחוץ לעולם זה, שכן, כפי שהוזכר, שני עולמות אלה אינם יכולים להתקיים יחדיו, הם מופרדים זה מזה, ולכן קאטרינה, המקיימת את שניהם בתוכה, אינה יכולה להיות חלק מעולם זה, ואכן, ניתן לראות שבסיפור שני העולמות דחו אותה מעליהם, והיא נותרה משוללת כל מסגרת חברתית. לבסוף כדי להשתלב בחברה, היא נאלצה לוותר על הקיום היהודי, ובאמת, מנקודת מבטה כל היהודית מתו, והיא שבה לעולם הגויי, בעודה שומרת על המסורת היהודית, כמעין היסטוריון הזוכר את מנהגי היהדות.
 
דמויות מחיי הכפר
 
הוריה של קאטרינה
 
אמה של קאטרינה
האם היתה אישה מרה, אשר הטילה את אימתה על הכל, אפילו על בעלי החיים. את קאטרינה היא הרבתה להלקות, פרט לחג הפסחא, שרק בו היתה נופלת עליה יראה שקטה ודתיות אשר נסכה עליה שלווה. היא נהגה לעבוד כל יום מבוקר עד ערב. היא בזה לבעלה ולחברות נעוריה, שהתעשרו, וכעת הן מתעלמות ממנה. מרירותה נבעה גם מחמת העובדה שכל צאצאיה, פרט לקאטרינה, מתו בינקותם. האם היתה קרובה לדת, דבר הבא לביטוי בכך שהיא שלחה את קאטרינה לבית הספר משום ש"הכומר ציווה לשלוח את הבנות לבית הספר", וכן בניסיונה להביא את בתה לכנסייה בימי ראשון, חרף התנגדותה.
יחסיה עם בעלה לא היו טובים, וקאטרינה מעידה כי "את אבי ואת אמי אני לא רואה אף פעם ביחד. כאילו מעולם לא היו ביחד" (עמוד 13), חלק בכך היה לניאופו של האב עם אישה מופקרת לשמצה, ממנו נולדו לו שני ממזרים.
האם נהגה להשתכר לבדה בביתה, השיכרון השיב לפניה את צעירותה ויחסה לקאטרינה היה חם ואוהב ברגעי שכרותה, אולם למחרת היום, מקץ השפעתו של האלכוהול, היא שבה למרירותה. יחס זה לא היה קיים תמיד, בהיות קאטרינה בת שלוש, הוריה עדיין דיברו זה עם זה, ויחסה של אימה כלפיה היה חם, כפי שקאטרינה עצמה אומרת בעמוד 91 – "הייתי אז בת שלוש, אבי ואמי עוד דיברו ביניהם, ואמי משום מה התלוננה עלי, תלונה של חיבה, ואני שמחתי שאמי אוהבת אותי".
האם לא האריכה ימים ומתה בצעירותה. לווייתה היתה עגומה, שכן הקברנים התרשלו במלאכתם ולא הכינו את הבור מבעוד מועד, ועל כן נאלצו לחפור אותו בשלג בחופזה.
בכל פעם שקאטרינה מבקשת לנסוך בעצמה אומץ לב, היא חושבת על אמה, וחשה אותה בתוכה, כפי שהיא מתארת בדרכה לכלא, בעמוד 92 – "לראשונה חשתי בתוכי את אמי, לא אמי שהיתה מכה אותי, אלא אמי האמיצה שכל השנים ביקשה ללמד אותי אומץ לב ולא ידעה כיצד. עתה צעדתי עמה, בלא מחיצה כגוף אחד". לאורך תקופתה בכלא היא חשה את אמה בתוכה, כמו שהיא מצהירה בפני הני "עכשיו היא בתוכי", והיא מחזקת את רוחה.
 
אביה של קאטרינה
אביה של קאטרינה היה שיכור והולל. מניאופיו באשתו נולדו לו שני ממזרים. לעומת אמה הפעלתנית של קאטרינה, הוא התרשל בעבודתו ולא היה מסור, ועל כן, אמו העדיפה בעת הקציר לשכור פועלים מאשר להיעזר בכוח עבודתו.
לאחר מות האם , האב שקע בשתייה. הוא הזניח את משק הבית, ולא עבד. רוב שעות היום הוא ישן, ובערב הוא פנה לבית המרזח והשתכר. בתקופה זו הוא כלל לא התייחס אל קאטרינה, ופעמים בהם הוא נתקל בה, הוא היה מכה אותה "כמו שמועכים זבוב", לילה אחד, בשובו מבית המרזח הוא אף ניסה לאנוס אותה. לאחר זמן מה הוא הביא לביתו אישה חדשה מן ההר, אותה הוא היה מכה.
כאשר קאטרינה גמרה אומר לעזוב את הכפר הוא נטש אותה חסרת כל. מאז הגיעו לאוזניה שמועות עליו, היא שמעה שהוא חלה, ומאז האישה החדשה התעמרה בו, ואף לבסוף הרעילה אותו. בשנות חייו האחרונות החל לפקוד את הכנסייה בימי ראשון ולהתקרב לדת.
 
זימבי
זימבי הוא כלבה של קאטרינה, אותו היא מתארת בעמוד 10. זימבי היה כלב חסון, נדיב, אוהב את הבריות וילדים במיוחד. הוא היה הברייה הראשונה שקאטרינה קשרה את נפשה עימה. זימבי אף עורר את חיבתה של אימה, אמנם חיבה רתועה ללא מגע, אולם זימבי חש בה והיה מקפץ לקראתה בחיבה. מאביה של קאטרינה הוא פחד עד מאד. קאטרינה חשה כי גופו של זימבי מקשר בינה לבין אמה המנוחה.
כאשר קאטרינה עזבה את הכפר, זימבי היה היחיד שהצר על כך והוא יבב מרה.
 
בנות דודתה של קאטרינה

 
מאריה
מאריה היתה מבוגרת מקאטרינה בשבע שנים, היא מתוארת כאישה אמיצה מאד אשר קיללה כאחד האיכרים. מילדותה של קאטרינה, מאריה הרימה אותה מתוך מצולות הדיכאון, ובנערותה היא ניסתה לנסוך בה אומץ. מאריה עבדה אצל היהודים, ועל כן הכירה אותם מקרוב, וסיפרה לקאטרינה על מנהגיהם מנקודת ראות גויית, כך למשל היא סיפרה לה על ברית המילה, שנועדה, לפי דבריה, להעצים את כוח הגברא לכשיגדל הילד. מאריה תיעבה את היהודים, והזהירה את קאטרינה מפניהם.
לרוב מאריה נהגה להפריז בדבריה או לבדותם מליבה, כפי שמעידה עליה קאטרינה בעמוד 24 – "לא צריך להאמין לכל מילה היוצאת מפי מאריה, היא מפריזה לרוב או בודה מלבה, אך אין היא שקרנית גמורה".
כמו קאטרינה, כך גם מאריה יוצאת למסעות משלה, אך לא כמו מסעה הארוך והתכליתי של קאטרינה, שסופו גילוי עצמי, מסעותיה היו שרירותיים וחסרי משמעות, ואכן בעמוד 42, בו מתוארת פגישתן של מאריה וקאטרינה, קאטרינה מגלה זיק של קנאה במבטה של מאריה, שכנראה חשה בהבדל זה במסעותיהם. מאריה מהווה אנלוגיה ניגודית לדמותה של קאטרינה, שכן לעומת קאטרינה, מסעותיה וחייה בקרב היהודים לא חוללו בה תמורה, והיא נשארה כפי שהיא היתה בלא שינוי.
 
סארינה
את סארינה, בת דודתה הקשישה, קאטרינה פוגשת ברכבת בדרכה לצ'רנוביץ (עמוד 49). סארינה היא אישה בעלת גורל עגום. היא התאלמנה בגיל צעיר. רוב שנותיה עברו עליה בבדידות ובמרירות, שכן ילדיה לא אהבו אותה והתרחקו ממנה. היא רדפה אותם, ואף שילחה בבנותיה את הכומר, כדי שיעמיד אותן על מצוות כיבוד האם.
בפגישתן, סארינה מאשימה את קאטרינה בהפקרת נחלת אבותיה, ואינה מניחה לה, עד שזו נשבעת לשוב לכפר.
 
קאטיה
קאטרינה מתארת את קאטיה כברייה שנולדה במזל השלום – שלום עם עצמה, עם משפחתה ועם מקום הולדתה.
בעת פגישתן, קאטיה הינה נשואה זה עשר שנים, ויש לה שני בנים ובת. היא מתוארת כאישה טובת לב וחמימה, בת כפר המוקסמת מן העיר הגדולה והיא נוהגת בחביבות כלפי קאטרינה. דמותה מנוגדת לדמותה של סארינה הממורמרת, והיא מציגה פן נוסף בדמותם של אנשי הכפר, אך מדבריה של קאטרינה ניכר שזהו מקרה יוצא דופן ואין בו כדי להעיד על אנשי הכפר.
 
ואסקה
ואסקה, חבר נעוריה של קאטרינה, מוזכר בקצרה בעמודים 71-70, הוא מתואר כנער חביב ונדיב. ביישנותו ונימוסיו מונעים ממנו לתבוע את גופה של קאטרינה, כפי שעושים כל בני כפרו, אך למרות אופיו הנעים, גם הוא לקח חלק בציד היהודים שהתרחש בכפר. הוא מעיד על כך, שכל הגויים, ללא יוצא מן הכלל, היו מעורבים ברצח העם היהודי.
 
חאמיליו
חאמיליו נולד כאשר קאטרינה עזבה את הכפר, בנערותו הוא היה רווק הולל ולבסוף התחתן עם נערה נאה ועשירה, שלא היתה נאמנה. היו שראו באי נאמנותה כלפיו עונש על הוללתו ועל כך שהוליך נשים רבות שולל, אך גם הנערה שילמה על בגידותיה – נחיל צרעות התנפל עליה באמצע השדה והמית אותה. כעת הוא מגיע לנחלתה של לקאטרינה בכל יום חמישי ומביא לה את מצרכיה וגזרי עץ ומבצע את מלאכתו בשקידה, היא רואה בו כיצור שלא מן העולם הזה. בגבו יש קו חזק, השנים הזיקו לו - תחילה הוא נתחרש ולאחר מכן התעוור, ונותרו ממנו רק שרידיו. לאחר שהוא מסיים את עבודותיו אצל קאטרינה הוא הולך אל הקאפלה משתטח על סיפה ומתפלל בשתיקה. לאחר זמן קצר הוא מתנער והולך אל האגם.
 

דמויות מחיי העיר
 
רוזה
בעמוד 18 רוזה מתגלה לקאטרינה לראשונה. קאטרינה רואה בה כמלאך המושיע אותה ממצבה הנואש ומהחיים בתחנת הרכבת. רוזה חושפת בפני קאטרינה לראשונה את העולם היהודי כפי שהוא באמת, ודרכה היא מתוודעת למסורת היהודים. במהלך חייה בביתה של רוזה, קאטרינה משנה את יחסה ליהודים, ומתחושת שנאה עזה כלפיהם, היא לומדת לאהוב אותם. רוזה היא אישה מאד קפדנית, ומלמדת את קאטרינה לדקדק בשמירה על המצוות היהודיות בביתה, היא אינה מפנקת את קאטרינה, כפי שזו מעידה עליה בעמוד 20, אך עם זאת היא נוהגת בה בסלחנות, וכאשר קאטרינה נכנסת להריון, היא אינה משלחת אותה מביתה, כמו שקאטרינה ציפתה שהיא תעשה. ברגע שרוזה שמה לב למשיכתה של קאטרינה לבעלה, היא מנסה להרחיקה ממנו.
רוזה מודעת למתרחש סביבה, אולם לצד זאת היא מכירה בחוסר יכולתה לפעול בנידון, ומקבלת בהשלמה את גורלה מאלוהים, ניתן לראות זאת בעמוד 33, שם קאטרינה מספרת לה על חלומה, בו הקיפה אותה מלאכים שחורים וציפורים טורפות מכל עיבר, ורוזה מגיבה על כך באומרה – "מה את רוצה, הם תמיד אורבים לנו". אולם, אין לראות ברוזה כאדם שאינו מוכן להיאבק, שכן, כאשר הבריונים מנסים לבזוז את חנותה היא נאבקת בהם עד אשר הם חונקים אותה. לאחר מות בנימין, בעלה של רוזה, רוזה וקאטרינה מתקרבות זו לזו, ונעשות חברות נפש. לאחר מותה, רוחה של רוזה מלווה את קאטרינה ומעודדת אותה בעת הצורך.
 
בנימין
בנימין הוא בעלה העגמומי והמכונס של רוזה. הוא למעשה אהבתה הראשונה של קאטרינה, ומאוחר יותר היא קוראת לבנה על שמו.
 
אברהם ומאיר

אברהם ומאיר הם בניהם של רוזה ובנימין, הם לומדים כדרך כל הילדים היהודיים, מגיל צעיר ומבוקר ועד ערב, דבר המעורר פליאה בעיניה של קאטרינה. הם מלמדים את קאטרינה גרמנית. כמו יתר ילדי היהודים, גם הם רפים, דבר המעורר דאגה בקרבה של קאטרינה, החוששת שהם לא יוכלו להגן על עצמם בשעת הצורך.
לאחר מות הוריהם, קאטרינה מאמצת אותם ועוברת עימם לכפר. בכפר נפשה נקשרת בנפשם והיא מנסה לקיים בהם את שתי העולמות, מצד אחד לשמור בהם את המסורת היהודית, ומצד שני להעניק להם חוסן, כמו של ילדי הכפר, כדי שיהיה בידם לגונן על עצמם. אולם, לאחר זמן קצר הילדים נלקחים ממנה על ידי דודתם, והיא אינה רואה אותה עוד.
 
הני טראואר
הני היא יהודיה חופשייה ונאה, אשר אינה שומרת מצוות. בעמוד 73 הני מספרת לקאטרינה בדמיונה על נעוריה: בצעירותה הוריה הכריחו אותה ללמוד לנגן, וחסכו לשם כך פרוטה לפרוטה כדי שתלמד אצל מורה בעל שם. הני לא רצתה לנגן, על כך השפיעו גם תביעותיו הרבות של המורה, אולם הוריה אילצו אותה להמשיך בכך, עד שבגיל 20 היא ברחה עם איזיו מביתה. דבר זה גרם לאמה לשוב לאמונת אבותיה.
עם איזיו הני ניהלה אורח חיים חילוני, הם גרו יחד על אף שלא היו נשואים. כאשר קאטרינה פגשה את הני היא כבר היתה פסנתרנית בעלת שם. הביקורות על נגינתה היו אוהדות, אולם בשל אופייה הפרפקציוניסטי הני לא היתה מרוצה מעצמה, ולאחר כל הופעה שלה בבית העם, אשר נערכה פעם בחודש, היא היתה שבה לביתה סחוטה ומסתגרת בחדרה. יחסיה עם אמה לא היו טובים מאז שאחזה בה החרדה הדתית, ובכל פעם שהאם ביקרה אותה בביתה, היא הסתגרה בחדרה עד שזו הלכה. לבקשת האם קאטרינה החלה להקפיד על הלכות הדת בביתה של הני, והני היתה מתבדחת על כך ואומרת "את הרב שלי, את התנ"ך שלי".
לאחר שאיזיו פרש למנזר, הני מכרה את ביתה ועברה לצ'רנוביץ ולפני כן העניקה לקאטרינה במתנה צרור תכשיטים, שישמשו אותה בעת הצורך. בצ'רנוביץ היא עבדה ללא מנוחה, דבר שהשפיעה על מראה החיצוני ובפגישתה עם קאטרינה, המתוארת בעמוד 52-51 היא מדברת בהתלהבות על חשיבות העבודה, ומתעלמת בדבריה מהצורך לשמור על הבריאות. לבסוף הני מביאה למותה באמצעות העבודה, ונקברת בלוויה עגומה, הפותחת במיקח על כסף עם הקברנים ולבסוף נוכחים בה אנשים זרים בלבד, אשר שמעו את נגינתה והוקסמו, ומתוכם קאטרינה היא הקרובה אליהם ביותר.
במהלך שירותה של קאטרינה בביתה, היא והני התקרבו זו לזו ונעשו ידידות נפש, ולאחר מותה, קאטרינה צירפה אותה למאגר יקיריה.
 
איזיו
איזיו הוא חברה של הני, המתגורר עימה. איזיו הוא אדם שקט. הוא חוקר מנזרים עתיקים ואת אורח חייהם של הנזירים. מידי שבוע הוא יוצא למסעות, ובסופי השבוע הוא שב לבית "שטוף גילויים וחוויות, ומראה פניו כאחד הנזירים". אמה של הני תולה בו את האשם בשחיתות דרכה של הני. לבסוף איזיו נצמד למנזרים "פניו השתנו, ואור ירקרק כיסה אותם", והוא הופך לנזיר.
 
סאמי
סאמי הוא יהודי חופשי בן חמישים, אשר האלכוהול השחית את פניו וגופו. קאטרינה פוגשת בו בבית המרזח ומתאהבת בו, למרות פער הגילאים ביניהם (היא בת שלושים). היא מעידה עליו שהוא אדם טוב ובעל "רצון להטיב עם הבריות" (עמוד 63).
קאטרינה עוברת לגור עימו. שניהם מנסים למצוא עבודה זה למען זה ולהיגמל מהשתייה, בייחוד סאמי, אשר היה שיכור עוד לפני שפגש את קאטרינה. ובמשך הזמן, בו הם מחפשים עבודות, הם מתקיימים מתכשיטיה של הני. סאמי התגרש פעמיים, "מאישתו הראשונה מפני שהיתה שתלטנית ומהשנייה מפני שהיתה מטורפת", יש לו בת מבוגרת מאישתו הראשונה, אך הוא רואה אותה לעיתים רחוקות.
סאמי הוא אדם מאד פגוע, דבר המשפיע על יחסו לילדים. הוא ראה בילדים צער לעצמם ולהוריהם. ועל כן, כאשר קאטרינה הרתה לו היא חששה לספר לו על כך. ואומנם, כאשר הוא גילה על דבר הריונה, יחסו כלפיה השתנה, הוא חדל לעבוד, חזר לשתות והתרחק ממנה. בתקופה זו סאמי מזכיר לקאטרינה את אביה, גם משום שכרותו, וגם בשל יחסו כלפיה, אולם בניגוד לאביה הוא אינו מכה אותה. לבסוף הוא עורר את פחדה של קאטרינה, והיא ברחה ממנו.
 
בנימין התינוק
בנימין הוא בנה של קאטרינה מסאמי. קאטרינה מנסה להגשים באמצעותו את שאיפתה לשלב בין העולם הגויי לעולם היהודי. תחילה היא מצליחה בכך, שכן מצד אחד בנה עובר ברית מילה, וחי בקרב היהודים, אשר מהם הוא סופג את הווי החיים היהודי ואת המסורת הארוכה שלהם. כמו כן, קאטרינה עצמה חושפת אותו לדרך החיים היהודית, ומספרת לו את סיפורי ההלכה היהודיים, אותם היא הכירה משהותה בביתה של רוזה, ואף מלמדת אותו לדבר ביידיש "כדי שלא יהיה ערל", כפי שהיא מנמקת את התנהגותה זו בעמוד 81. וכך בנימין מתחנך לערכים אותם היא מלמדת אותו ומדבר בשפה היידיש, כאשר כל ביטוי רותני נשמע לו זר ומעורר בו צחוק – "כדי להצחיקו אני לוחשת לו מלה ברותנית. הוא צוחק משל השמעתי לו שטות גמורה" (עמוד 84). לצד הרוח היהודית, קאטרינה מנסה להעניק לו חוסן ומשננת בפניו שעליו להיות חזק. בנימין גדל ומפתח בו את שתי התכונות הללו. אולם, בעולם זה, כפי שניתן לראות בספר, השילוב של שני העולמות השונים – היהודי מצד אחד והגויי מצד שני – אינו יכול להתממש, ובנימין נרצח. לאחר מותו, הוא הופך, כמו יקיריה האחרים של קאטרינה, לאחר הדמויות המלוות אותה בדמיונה לאורך העלילה, ומאוחר יותר, בתקופה בה היא שוהה בבית הסוהר, הוא מלווה אותה בדמותו של ישו, והיא רואה בו כישו פרטי משלה, כפי שהיא מצהירה בעמוד 100 "לי אין צורך בישו. יש לי ישו משלי".
 
 
דמויות מתקופת שהותה של קאטרינה בבית הסוהר.
 
עורך דין יהודי
עורך הדין בא לבקר את קאטרינה מידי חודש, בכל ביקור הוא מביא עימו מתנות עבורה, ונרתע בכל פעם שקאטרינה שואלת אותו על מצב היהודים ומכריזה על אהבתה כלפיהם,  במקרים אלה הוא מתחמק מתשובה בטענה שעליה לחשוב על עניינים שמחים יותר.
עורך הדין לא מימש את שאיפתו להיות צייר, ובהשפעת הוריו למד עריכת דין באוניברסיטה. בעמוד 107 הוא מספר לקאטרינה על חייו ועל האכזבה שהוא גורם להוריו כבן יחיד, משום שהוא לא התחתן, ולמרות השקעתם בו, הוא אינו עורך דין מצליח בתחומו, שכן הוא אינו מחזיק משרד, ואינו מסוגל לגבות כסף.
עורך הדין הוא מסור ומקפיד לבקר את קאטרינה, ולהמשיך את מאבקה, על אף שגורלה אינו מעניין אותה, וכך הוא מצליח להשיב לה את תכשיטיה של הני. הוא מזכיר לקאטרינה את סאמי, והיא חשה משיכה כלפיו. לאחר מותו, היא מחשיבה אותו לאחד מיקיריה, והוא נגלה לפניה בדמותו של יוחנן המטביל.
 
סיגי
סיגי היא אישה בת גילה של קאטרינה, אותה היא פוגשת בבית הכלא. בעת פגישתן מאחורי סיגי שש שנים של שהות בבית הסוהר, ונותרה לה שבע-עשרה שנים נוספות להיות בו. הפשע, שבעטיו היא כלואה, הוא שפיכת חומצה על בחור שפיתה אותה. כמו קאטרינה, גם סיגי עבדה אצל היהודים. תחילה היא וקאטרינה מתחברות ומתקרבות זו לזו בשל המכנה המשותף לשתיהן, והוא רגש החיבה שהן חשות לעולם היהודי וביחד הן מעלות את זכרם של החגים היהודיים. בתקופת חברותן סיגי מספרת לה על קורותיה בבתי היהודים, גם היא תחילה עבדה בבית של שומרי מסורת, ומשם עברה לבית של יהודים חופשיים. את השנים בהן היא בילתה במחיצת היהודים היא מגדירה "אלה היו שנותיי היפות ביותר" (עמוד 94). תחילה, כשרק החלה לעבוד אצלם, גם היא פחדה מהיהודים, אולם עד מהרה גילתה את נדיבותם וטוב ליבם, כך כאשר היא חלתה בדלקת ריאות, הם לא זו בלבד שלא פיטרו אותה, כפי שציפתה, אלא אף טיפלו בה עד שהחלימה. לסיגי אף היה מחזר יהודי חופשי "שהיה מחזר אחריה בעדינות מפחידה" (עמוד 95).
אולם עד מהרה קאטרינה עומדת על הסתירות שבה. תחילה היא רואה זאת כאשר סיגי מצהירה שהיא אוהבת יהודים ואומרת "אך חבל שהם יהודים. אילו לא היו יהודים הייתי אוהבת אותם יותר" (עמוד 96), ויחד עם זאת מבדילה ומפרידה עצמה מהם בטענה שהכנסייה לא אוהבת אותם, ושהם גזע אחר, שניתן אמנם להתפעל ממנו, אך לא להתחתן עם אנשים מקרבו.
נקודת המפנה ביחסיהן של סיגי וקאטרינה מתרחשת בחגיגה הנערכת בבית הכלא בעקבות מות בעלה של סיגי, בה סיגי משתכרת ומכריזה כי ישו ינקום את נקמתה ביהודים, מכנה אותם "בני השטן" ומאשימה אותם ברצח ישו. ממאורע זה יחסה של סיגי כלפי העולם משתנה - היא מרבה להתפלל ולהטיף לאמונה בישו, ומדברת בשנאה על היהודים. עקב שינוי זה, קאטרינה מתרחקת ממנה, תחילה סיגי מנסה לשמור על קשר חברותן, ברם, לאחר שקאטרינה מאיימת עליה ומטילה עליה מורא, היא חדלה לרדוף אותה בהטפותיה נגד היהודים. מאוחר יותר היא אף מתהדרת בשמחה בבגדים שנבזזו מן היהודים ומגיעים לכלא, יחד עם יתר האסירות. בעמוד 110 היא מתוודה בפני קאטרינה שעל אף שהיהודים לא פגעו בה לרעה קיימת בה רתיעה מפניהם, והיא מטילה בהם את האשם על ההתעללויות שספגה בחייה מהוריה ובעלה. ובעמוד 111 היא אומרת לקאטרינה שאהבתה ליהודים מפחידה אותה.
במשך שהותה בכלא סיגי הזדקנה מאד, ופניה לבשו פני בית הסוהר – "אותו הצבע ואתה הזנחה" (עמוד 116), ועל כן, קאטרינה אומרת כי כאשר סיגי תשוחרר מבית האסורים היא לא תדע מה לעשות בחירותה.
סיגי היא דמות המייצגת את הסחף החברתי שמשך את כל אנשי החברה הגויים לשנוא את היהודים. לסיגי אין דעה עצמאית משלה, והיא פועלת לפי הלך הרוח החברתי. גם היא מתחילה את חייה כקאטרינה ועוברת באותם ציוני דרך, כך שנוצרת תחילה אנלוגיה ביניהן. אולם לבסוף מתברר שהאנלוגיה היא אנלוגיה ניגודית, שכן, לא כמו קאטרינה, אשר בחרה לדבוק ביהודים ולשמור על מסורתם, סיגי דחתה מעליה את החיבה, אותה היא חשה תחילה כלפי היהודי, ונסחפה יחד עם שאר האסירות בשנאה הגואה כנגד היהודים, כך שהיא החלה תולה בהם את האשמותיה, על אף ידעה שאין הצדקה להאשמות הללו.
 
סופיה
סופיה היא אסירה העוברת לישון בדרגש הנמצא ליד דרגשה של קאטרינה, לאחר ויכוח, מלווה בבכי, עם הסוהרות, שכן קאטרינה הטילה עליה אימה, בשל היותה רוצחת. סופיה היא אדם בעל חרדה עמוקה מפני הכל, כפי שקאטרינה אומרת לה בעמוד 105 – "כולך פחד". תחילה קאטרינה מנסה לשכנעה שאין סיבה לפחד, אך סופיה אינה משתחררת מחרדותיה. כאשר סופיה מקבלת מידי אחותה שמלה יהודית במתנה, היא מהלכת בה "בצוואר נטוי כטווס". השמלה נוסכת בה אומץ לב, והיא אף מעיזה פניה ומתחצפת לקאטרינה בדיבורה כנגד היהודים, על אף שהיא יודעת שקאטרינה אוהבת אותם, עד שלבסוף קאטרינה מכה אותה. לאחר מאורע זה, מעמידים את סופיה לצד קאטרינה בשורות העבודה, למרות פחדה מפניה. במשך יום העבודה קאטרינה מנסה לפתח עם סופיה שיחה, אך סופיה מפחדת ובוכה (עמוד 114).
 
קאטרינה מהכפר
קאטרינה מגיעה לבית הסוהר בעוון פציעת בעלה, בו היא הלמה באמצעות קלשון לאחר שהכה אותה באורווה בעזרת אותו כלי עצמו. קאטרינה מהכפר צעירה מקאטרינה המספרת, ומגיעה מכפרה. יש במבטה אי שקט של בעל חיים נרדף ופליאה, שקאטרינה זוכרת אותו עוד מהתקופה בה ראתה אותה בכפר. תחילה היא חוששת מהעבודה בכלא ובוכה, אולם קאטרינה מרגיעה אותה, ואף לא מתרעמת על ההאשמות אשר קאטרינה מהכפר מטילה ביהודים בשל מצבה, מתוך הידיעה שהשנאה כלפיהם מקלה עליה.
לאחר שקאטרינה לוקה במחלת העור, המשחיתה את פניה, וגורמת לכל האסירות להתרחק ממנה, קאטרינה מהכפר היא היחידה אשר מעיזה להתקרב אליה ודואגת לשלומה. וכאשר זקנת בית הכלא מדברת בגנותה של קאטרינה המספרת, קאטרינה מהכפר מנסה ללמד עליה זכות.
 
זקנת בית הכלא
בכלא שוהה אישה זקנה מאד, כבת תשעים, אשר נותרה בכלא משום שסירבה בשעתה לצאת ממנו לחופשי. מאז היא מהווה את זיכרון הכלא וזוכרת כל פרט מנהלי הכלא ומהאנשים ששהו בו. נוכחותה מקנה לאסירות אורך רוח. כמו יתר האסירות, גם היא חשה משטמה כלפי היהודים, ומנבאת שוב ושוב את השמדתם, ובכך מעוררת את שנאתה של קאטרינה כלפיה. גם הזקנה עצמה אינה רוחשת חיבה לקאטרינה, ומדברת בגנותה עם האסירות. מהרגע הראשון שהיא ראתה את קאטרינה היא קבעה כי קאטרינה גדלה בבית נוצרי טוב, אך היהודים השחיתו את נפשה, ולאחר שקאטרינה חלתה במחלת העור, היא מראה זאת לאסירות כדוגמא למעשי יהודים.
 
 
 
היחס ליהודים
 
היהודי כשד
התפיסה הרואה את היהודי כשד היתה מקובלת בקרב בני עמה הגויי של קאטרינה, והיא מתבטאת הן באמצעות המטאפורות הלקוחות מעולם החי ומיוחסות ליהודים (ראה מטאפורות) והן בדבריהם של הרותנים עצמם, אשר מצהירים על שנאתם כלפי היהודים, ומזהירים את קאטרינה מפניהם. כאשר בדבריהם מצויים נימוקים אנטישמיים שונים שנטענו כנגד היהודים בתקופה לפני מלחמת העולם השנייה.
מילדותה, אמה של קאטרינה הזהירה אותה מפני היהודים:
"'אל תלכי לשם,' שמעתי לא פעם את קולה של אמי" (עמוד 14).
"'למה הם כאלה,' שאלתי פעם את אמי. 'אינך יודעת, הם רצחו את ישו'" (עמוד 15).
ובנערותה שוב נשמעו אזהרות מכל עבר:
"'היהודים משפיעים עלייך לרעה. אחרי שנה שנתיים אדם עושה את ההעוויות שלהם. הכרתי בחורה, חברה טובה, שעבדה אצל היהודים. אחרי שנתיים אבד לה הצלם הבריא, פניה החווירו ותנועותיה בלי חירות, איזה רעד בלסתות. חיינו שונים, אני לא הייתי עובדת אצלם בשום מחיר בעולם'" (עמוד 26-25).
"לאחר מכן הפעיל את המנוע, ודיבר הרבה על היהודים ועל קלקוליהם ועל הכורח להכחיד אותם. 'יש גם טובים,' לא יכולתי לעמוד מנגד. 'אין,' נעץ הוא מילה בודדה זו ברעש המנוע, ולא הוסיף" (עמוד 57).
"היהודים משבשים הכול. עכשיו הם מקלקלים את הבנות שלנו. אסור לעבוד אצל היהודים. היהודים משחיתים את הנפש" (עמוד 75).
 
היהודי ככוהן נסתר
במהלך העלילה, קאטרינה נתקלת ביהודים שונים, המפריכים את התפיסה הצרה של הגויים, על פיה היא חונכה, הרואה את היהודי כשד. היא מגלה שהיהודים אינם שדים ורמאים , הם אינם פחדנים, אלא מקבלים הכל בהשלמה, הם אינם מכים, ולא שותים לשוכרה. הם מאופקים, ואינם פטפטנים ("בכפר אומרים, כי היהודים הם פטפטנים, מפלפלים בכל דבר כדי לרמות אותך. אין הם מכירים יהודים" – עמוד 25), הם לא בעלי תאווה להנאות העולם ("הם לא מתנזרים מהנאות העולם הזה, אך אין אצלם להיטות. היהודים הם בעלים של בתי מרזח, אך הם עצמם לא ישתו לשכרה" – עמוד 25), יש בהם משהו נזירי ("הזאטוטים לומדים משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה. כך מכשירים כוהנים ונזירים" – עמוד 20), ורוחניות ("הבית מלא בספרים כמו במנזר" – עמוד 24), וקיימת אצלם שאיפה לגדולות. קאטרינה רואה ביהודים כוהנים נשכחים, אשר סובלים סבל רב ללא עוול בכפם:
עמוד 31 – "שנים חלפו עד אשר למדתי לאהוב אותם כראוי. עכבות רבות מנעו ממני להתקרב אליהם."
עמוד 53 – "אומרים שהיהודים הם נוכלים. לסאמי למשל אין קורטוב של ערמה."
עמוד 53 – "לעיתים הם נראים לי ככוהנים נשכחים שמחלו על כבודם. אבל לפעמים ירים אחד הזקנים את ראשו השב ויטיל את מבטו באחד החצופים, ואז רואים בבהירות את אש הכוהנים הדלוקה בעיניו."
 
ההומניות של היהודי
נקודת מבטה של קאטרינה מדגישה את ההומניות שבערכי היהודים המסורתיים והחילוניים כאחד, כגון עזרה לזולת, רחמים, נדיבות ואהבת הבריות:
עמוד 72 – "היטלטלתי מכפר לכפר ומפונדק לפונדק. בכל כפר מתגוררים כמה יהודים, ובכל פונדק מצאתי אנשים שקטים ונפלאים, שהגישו לתינוק כוס חלב חם ולי ספל קפה".
עמוד 68 – "היהודים לא מכים אבל כועסים בשתיקה".
את מוסריותם של היהודים ניתן לראות ביקיריה היהודיים של קאטרינה. היא מעריצה את דמותו המסוגפת של בנימין, ואף מתאהבת בו. היא גם מגיעה לקרבת נפש עם רוזה (עמוד 32 – "היהודים אינם מרבים שיחה בטלה, אבל רוזה בימי סבלי התקרבה אלי. לא פעם היינו שוקעות בשיחה עד מאוחר בלילה". "רוזה נתנה בי אמון ולא סגרה לט את הארונות ולא את השידות..") ולאחר מותה של רוזה, מעלה קאטרינה את זכרה ואומרת "ממך רוזה ינקתי עוז ואורך-רוח". גם עם הני קאטרינה מגיעה לקרבת נפש והיא מתוארת כ"אישה גבוהה, מכונסת בתנועותיה ונאה מאד, כאחת הגבירות של האצולה הפולנית.. הני היא פסנתרנית מן השורה הראשונה, אולם אין היא מרוצה מעצמה ומהישגיה האמנותיים", וכאשר דרכיהן נפרדות, הני מעניקה לקאטרינה צרור של תכשיטים. גם תיאורו של סאמי בפי קאטרינה הוא אנושי, והיא מתארת בעיקר את סבלו: "סאמי הוא אדם פגוע וכל מילה ביוצאת מפיו טבולה בפצעו. ובכל זאת יש בו כמה תנועות נעימות לעין וגם קולו, נכון יותר ההטעמה, נשמעת לי ערבה" (עמוד 50), "אני שומעת בקולו רכות ורצון להיטיב עם הבריות" (עמוד 63).
ערכים הומניים אלה, המאפיינים ביצירה את היהודים מהווים אנלוגיה ניגודית לעולם הערכים האכזרי שממנו באה קאטרינה:
עמוד 32 – "הצעירים בכפר היו מתארגנים לציד יהודים. ימים רבים היו מדברים על כך וצוחקים.. לבסוף היו מביאים אל הכפר יהודי קשיש, מתעללים בו מאיימים עליו שיוציאוהו להורג משום שהרג את ישו".
עמוד 80 – "היהודים בכפר הן בריות מיוחדות במינן. העצים והשקט זיככו את אמונתם. הם מדברים על זוטות ועל הגדולות באותה פשטות. האיכרים מעריצים אותם. מפחדים מפניהם וכשקנאתם גוברת, הם רוצחים אותם".
עמוד 95 – "מאוחר יותר סיפרה לי על הימים הראשונים אצל היהודים. כיצד פחדה מהם וכיצד התגברה על הפחד. בחורף הראשון חלתה בדלקת ריאות ובטוחה היתה שמיד יפטרו אותה, אבל היהודים הפתיעו אותה וטיפלו בה".
 
הביקורת כנגד העולם היהודי.
בספר ניתן למצוא ביקורת המופנית כנגד היהודים עצמם, כך למשל ניתן למצוא אותה בעמודים הבאים:
עמודים 60-57 – מתוארת הלווייתה העגומה של הני, בה הנוכחים מתוארים כאנשים אגוצנטריים וחסרי רגישות וחמלה כלפי המנוחה, כך למשל אמרגנה היהודי של הני מתאונן על הנזקים הכספיים שמותה של הני גרם, במקום להצטער על עובדת מותה, ואף מאוחר יותר ממען לשלם לחברה קדישא על הלווייתה, עד שלבסוף הוא עוזב את המקום בהפגנתיות בלוויית שני עוזריו, כמו כן אגוצנטריות זו מתבטאת אצל אדם נוסף מהאבלים המוטרד מתשוקתו לקפה, ולא ממותה של הני. ולבסוף מתגלה שאף אחד לא טרח להודיע לאמה של הני על מות בתה, והם אף אינם מוכנים לעכב את הלוויה למענה. השחיתות מתגלה אף בקרב הקברנים עצמם הממאנים לקבור את גופתה של הני בלא תשלום, עד שלבסוף, בערב הם נאלצים לבצע את הלוויה כדי לא להלין את המת, ועורכים לוויה חפוזה כדי לצאת מידי חובה.
עמוד 69 , שם קאטרינה מתארת את גזלנותם של הסוחרים היהודים, להם היא נאלצה למכור את תכשיטיה בזול על מנת להתקיים – "איני שונאת את הסוחרים היהודיים, אבל את סוחרי התכשיטים אני שונאת. מכרתי להם את תכשיטיה של הני בחצי חינם".
עמודים 73-74 – אשת המוהל מרמה את קאטרינה ודורשת ממנה סכום מופרז על שהייתה בביתה – "עטפתי את בנימין ושילמתי את הסכום שהסכמנו עליו. האישה, להפתעתי, לא היתה מרוצה ודרשה תוספת. הוספתי לה, אך לא יכולתי לחסום את פי ואמרתי, 'למה עשית לי זאת.' 'את המגיע לנו דרשתי ולא יותר.' 'כלום לא הסכמנו על מחיר.' 'עשינו את המוטל עלינו ויותר,' אמרה האישה בקול עסקי להחריד."
בכל אחד מן המקרים הללו, מיד לאחר האשמת היהודים מצויה נסיגה מסוימת מן ההאשמה או חזרה לעולם תקין, המנטרלת את חומרת הביקורת. כך בעמודים 60-57, בהם מצוי התיאור המזעזע של לוויית הני, התיאור נאמר כבדרך אגב, ובכך קטנה עוצמת הזעזוע שהוא מעורר בקורא. כמו כן, הביקורת מועברת מפי דמויות שהן עצמן יהודיות ולוקות בפגמים, אותם הן מוצאות באחרים, ולכן ביקורתן מנוטרלת. לדוגמא, את הביקורת על החברה קדישא מעביר האמרגן תאב הבצע של הני, האומר "אני לא אחכה עוד.. הרמאים שולטים ברחוב היהודי. הכול בצע"(עמוד 60). בעמוד 69 קאטרינה מעמעמת את חומרת האשמה בכל שהיא ממהרת לצמצם אותה רק כלפי סוחרי התכשיטים היהודיים, ובעמודים 74-73 היא תולה את אשמתה של אשת המוהל במרירותה בשל חוסר הילדים, ולא באשה עצמה, ואף משייכת לעצמה חלק מן האשם, וחוככת בדעתה שמא עליה לשוב ולהתנצל בפניה.
בנוסף לכך, נקודת מבטה של קאטרינה, אשר היא מגוללת את העלילה בפני הקורא, משפיעה על עמדתו כלפי היהודים, כך שהוא מאמץ את נקודת מבטה ורואה את הפגמים הרבים של היהודים באור סלחני ואוהד. דוגמא לכך ניתן לראות בתיאורו של סאמי. סאמי מתואר כאחד הגויים המבלים את זמנם בבית המרזח ומשתכרים. ברם, בניגוד ליחסה לגויים, קאטרינה מתייחסת לסאמי בחיבה וברחמים, וכך הביקורת כלפי שכרותו מנוטרלת כמעט לחלוטין, בייחוד לאור העובדה שקאטרינה מתאהבת בו ויולדת את ילדו. אף מאוחר יותר, כאשר הוא נוטש את קאטרינה חרף מצבה, אינה יוצרת טינה כלפיו, בשל הסלחנות שמשרה התנהגותה של קאטרינה כלפיו. האמפטיה של קאטרינה כגורם המנטרל את הביקורת על היהודים מצויה גם במערכת היחסים שבינה לבין הני, וגורמת לכך שהקורא יקבל בהבנה את התאבדותה של הני (עבודה עד מוות).
זהות המבקר כגורם המנטרל ביקורת כלפי היהודים מתבטאת גם במחאותיהם של הני וסאמי כלפי היהודים – בעמוד 54 סאמי אומר "עליך לדעת, כי היהודים הם רמאים והבצע קודם אצלם לכל" וגם הני מכנה את היהודים כרשעים ונטולי יתרונות. אך, ביקורת זאת מאבדת מערכה נוכח העובדה שהדוברים הם בעצמם יהודים, וכך ביקורת זו נראית כביקורת כנגד עצמם.
מכל אלה נובע כי המחבר אכן מעביר לכאורה ביקורת על היהודים, המגבירה את אמינותה של קאטרינה כמספרת, ברם, למעשה ביקורת זו מנוטרת מחומרתה, וההערכה שהקורא חש כלפי היהודים מדבריה של קאטרינה אף מתחזקת.
 
 
 
הקבלה בין מבנה הנובלה "קאטרינה" לבין מבנה הטרגדיה
 
ניתן לשייך את הספר "קאטרינה" למבנה הטרגדיה, אשר מיוסד על המעבר ממצב פגום, המשול למוות, למצב מתוקן, שבו קיימת שיבה מחודשת לחיים תקינים. הטרגדיה פותחת במצב אישי או חברתי משובש, הדורש תיקון, אשר אין ביכולתה של החברה הנורמטיבית להעניק, ולשם כך נדרש אדם המשובח מיתר בני האדם, אשר אינו נעלה, ועדיין יש לו מגבלות. אדם זה יוצא למסע פאתטי של ייסורים ותלאות, עד שלבסוף הוא מגיע למאבק הסופי, שבו הוא מביא להבסת המכשול אשר גרם לשיבוש החברתי. אותו גיבור אשר הציל את החברה, סופו להיות מוקא ממנה, וזאת בשל שני פגמים המצויים באופיו: הראשון הוא עיוורונו האינטלקטואלי של הגיבור, שאינו מסוגל לעמוד על המניע אשר גרם לשיבוש הראשוני, והפגם השני הוא באישיותו של הגיבור, והוא פגם ההיבריס, שבו הוא לוקה. אלה הן שתי הסיבות הפורמליות להקאת הגיבור, אך למעשה הסיבה להקאתו נעוצה בחברה הנורמטיבית, בה הוא חי, אשר אינה מסוגלת להכיל אדם בעל נתונים כה נעלים משלה.
את מבנה העלילה הטרגית ניתן למצוא בסיפורו של משה המקראי. משה, במקרה זה, הוא הגיבור המשובח, אשר נועד לתקן את הפגם שבחברתו. משה ממלא אחר שליחותו ומוציא את עם ישראל מעבדות לעבר הארץ המובטחת. אולם מקץ מסע הנדודים, בהגיעם לארץ המובטחת, תפקידו של משה הסתיים, והוא מת לפני שנכנס אליה, והוא מוקא מהקהילה לאחר שתיקן את השיבוש החברתי. הנימוק הפורמלי למותו של משה, הוא ההיבריס שבו הוא לקה, אשר גרם לו להמעיט מערכו של אלוהים ולפקפק ביכולתו להושיע את העם מחרפת הצמא. אך, הנימוק האמיתי לכך הוא אי יכולתה של החברה הישראלית לשאת את נוכחותה של המנהיג הנעלה עליה לאורך ימים, והוא לעולם לא יתאים לנורמות שלה. ולמעשה, משה הופך להיות קורבן להמשך קיומה של החברה הנורמטיבית.
כמו משה, שישנה אנלוגיה ברורה בינו לבין קאטרינה, כך ניתן למצוא בקאטרינה מספר קווי מתאר, המציגים אותה כדמות טרגית. קאטרינה עוקרת עצמה מסביבתה הטבעית, מן הגויים, אשר ממנה היא נבדלת, ויוצאת למסעה. כבר מגיל צעיר היא מבחינה בעליונותה על פני החברה הגסה שבה היא חיה ולתוכה היא נולדה, והכרה זו בנעלותה על פניהם יוצרת בה ניכור לסביבתה. בזיכרונות הילדות של קאטרינה, אותם היא מספרת בפרק א ניתן לזהות מספר גורמים המאששים את עליונותה וניכורה מהסובב אותה, וזאת הן בחרדה שהיא חשה מפני הסובב אותה בניגוד ליתר ילדי הכפר, והן בהתגלות שאירעה בילדותה, כאשר היא שמעה קול משמים. הנס שבהתגלות זו, מתגלה כנס משיחי לאור הארמז לנביא יחזקאל (ראה ארמזים בהמשך), ובכך הוא מחזק את עובדת היותה גיבורה טרגית, שכן בכך היא למעשה נקראת לרפא את החברה המשובשת, בה היא חיה. ואכן, בעתיד קאטרינה מנתקת עצמה מסביבתה הטבעית והגויית, ויוצאת למסע, אשר בו היא חוצה את הקווים לעבר החברה היהודית. תפקידה של קאטרינה כגיבורה טרגית הוא לשמר את היהדות, עליה לזכור לשמר את יסודות אמונתם של היהודים, אשר היא מאמינה שהם הוכחדו כליל. הסיפור מסתיים כאשר קאטרינה כבר קשישה מופלגת, ותאר שמידי יום היא רושמת כל מילה המתקשרת עם היהדות – "ועכשיו אני רושמת: ראש השנה ויום כיפור וסוכות וחנוכה ופורים וטו בשבט ופסח וחוזר חלילה" (עמוד 127). וכאן מתבררת מטרת מסעה של קאטרינה, אשר במהלכו היא מתקרבת לחברה היהודית וחיה בתוכה, ותוך כדי חווית היהדות שהיא חשה במהלך התקרבות זו היא אוספת רשמים ומראות יהודיים, ובכך אוגרת לתוכה ידע על המנהגים וההלכות היהודיות, אשר ברבות הימים ישמשו אותה בשימור הדת והמסורת היהודית, שבאמצעותו היא תציל את היהדות מן השכחה, כאשר לא יוותר ולו יהודי יחיד בעולם, לפי אמונתה. בשל שליחות זו, אשר קאטרינה נוטלת על עצמה, אפילו באופן לא מודע, היא אינה מנתקת עצמה לחלוטין מן החברה הגויית, ויחד עם זאת אינה נטמעת לגמרי בחברה היהודית, שכן הטמעות מוחלטת בחברה היהודית, היתה דנה אותה לאבדון (כפי שלפי דעתה קרה לעם היהודי כולו), ובכך לא היתה מאפשרת לה למלא את יעודה כשומרת על המשכיות המסורת היהודית בעולם. ומסיבה זו היא שבה בזקנותה לחברה הגויית בשל הדעה הפרדוקסלית, בה היא מחזיקה, שהיאחזות בחברה זו, השואפת להכחיד את היהודים ואת היהדות עימם, תאפשר לה להמשיך ולקיים את המסורת היהודית.
אולם, על אף הדמיון הרב שבין הגיבור הטרגי לקאטרינה, ניתן למצוא נקודת מפנה ברצף האירועים המקשר ביניהם, שכן בסוף הסיפור, כל אחד מהם פונה לצדדים נפרדים ונבדלים לחלוטין זה מזה. בעוד הגיבור הטרגי מוקא מן החברה, קאטרינה שבה לסביבתה הגויית וחוזרת לחיות בתוכה, וזאת למען הגשמת שליחותה כשומרת ומקיימת המסורת היהודית, אשר לפי דעתה, עשויה להתבצע רק עם היא תחיה בקרב החברה הגויית. ומכאן שהסופר השתמש במבנה הטרגדיה, והתאים אותה לצרכיו, כאשר הוא שינה את סופו, וסטה לבסוף מהנתיב אותו מכתיבה הטרגדיה. ועובדה זו יוצרת את התחכום האסתטי שבנובלה.
 
 
משפטי מפתח
 
"היהודים משפיעים עלייך לרעה".
"חזרתי לבית המרזח".
"רותני לעולם רותני".
"אני מזהה יהודים מרחוק".
"בילדותי פחדתי מפניהם, אבל עכשיו, כשאני פוגשת ביהודי, אני חשה איזו קירבה סמויה אליו".
"אני רותנית בת רותנים".
"היהודים משבשים הכל".
"אסור לעבוד אצל היהודים. היהודים משחיתים את הנפש"(75).
"עכשיו אין עוד יהודים בעולם".
"יקירי נחטפים ממני בטרם עת".
 
מאפיינים סגנוניים
 
 ז'אנר
הספר "קאטרינה" הוא למעשה נובלה. נובלה היא סוג ספרותי בפרוזה, בעלת היקף מצומצם, המציגה אירוע יחיד ודמויות ספורות. בנובלה לא קיימת התפתחות הדרגתית של אופי בהשפעת מאורעות החיים, אלא גילוי מרוכז של אופי לאור אירוע אחד מסוים או בלחץ מצב משברי (כפי שקאטרינה גילתה את עצמה באמצעות מסעה וחייה בקרב היהודים).  הנובלה מצטיינת בדחיסות וחסכנות באמצעים, באחידות האפקט (המתאפשרת בשל קיצורה) ובשימוש רב בסמלים לשם פריצת המסגרת המצומצמת. הנובלה יוצרת בתוכה מעין מיקרוקוסמוס, המקרין משמעות מעבר למסגרת זו. הנובלה מקבלת עליה את חוקיות הזמן הזורם, אך יחד עם זאת, קיים בה מאבק כנגד הזמן, והיא חותרת לנקודת-עמדה, שממנה ניתן להשקיף על העבר והעתיד.
 
 
מבנה
מבנה היצירה הוא מעגלי. הפרק הפותח את הנובלה זהה לפרק המסיים אותה והמילים זהות בשני הפרקים כמעט לחלוטין. בשניהם קאטרינה מתארת את חייה בהווה, בהיותה בת שמונים, כאשר היא שבה לכפר מולדתה. משמעותו של מבנה זה, כפי שקאטרינה עצמה אומרת בעמוד 121 – "כמו שאומר המשל, חזרו המים אל הנהר. המעגל נשלם ואני שבתי לכאן", דהיינו, הוא מביע את העובדה שלבסוף כל אדם שב למקורותיו, וחוזר לעצמו. בסוף מסעה, בו היא נטמעת יותר ויותר בעולם היהודי (אך לא לגמרי), היא שבה לעולם הגויי, ניתן לראות בסיום מעגלי זה הצהרה מצד המחבר, המראה שקאטרינה נותרה, למרות הכל, נאמנה למורשתה, כפי שהיהודים היו צריכים להישאר נאמנים לעצמם וליהדותם, שכן על כל אדם להיות נאמן למורשתו.
ניתן לראות סיבה נוספת לחזרה שבפרק ל"ג על הפרק הראשון, שכן, בפרק הראשון, הקורא, אשר נפגש לראשונה עם דמותה של קאטרינה לא מבין לחלוטין את מצבה הנוכחי, ואת המשימה אותה היא ממלאת (שימור המסורת היהודית), ורק לאחר שהקורא קורא את הנובלה כולה, וחווה יחד עם דמותה של קאטרינה את מסעה, יש ביכולתו להבין את מצבה הנוכחי, ולראות את הפרק הפותח בפרספקטיבה חדשה.
 
 
מספר 
 בחירתה של קאטרינה כמספרת מעניקה לסיפור  פן וידויי , ולמעשה יוצרת מהסיפור מונולוג וידויי. קאטרינה מספרת על חייה ומסעה שהוביל אותה לפגישה עם העם היהודי. אמנם, הסיפור הוא עליה והיא לוקחת בו חלק פעיל, אולם יחד עם זאת היא מצויה בעמדה מרוחקת, ונדמית כמשקיפה מן הצד, המתארת עולם, בו היא אינה לוקחת חלק, שכן במהלך הסיפור, כאשר הקורא עוקב אחר חוויותיה של קאטרינה הוא מגלה שהיא נקשרת לשתי העולמות ובמהלך מסעה היא משתייכת לשניהם. אולם, אף לא אחד מן העולמות מכיר בשייכות זו, ולבסוף היא מוקעת משניהם. ובדרך זו היא מורחקת מן העולם, וחווה אותו כגורם חיצוני ולא שייך, המשקיף מן הצד לעבר המתרחש בעולמות אלה. עובדה זו מקנה לוידוייה של קאטרינה אמינות רבה בקרב הקורא, שכן קאטרינה מצטיירת בעיניו כדמות אובייקטיבית שאינה מעורבת בצדדים השונים של העולם.
המספרת יוצרת מעין עולם כפול, אשר בו קיימים שני עולמות נגדיים זה לצד זה. מצד אחד קיים העולם הגויי, המעוצב ומתואר כעולם אכזרי ורצחני, ומצד שני ישנו העולם היהודי, אשר מיוחסים לו תכונות של תמימות והוא מוצג באור חיובי. שני עולמות אלה מעצבים את תפיסתה של המספרת, המחלקת את העולם לשתי קבוצות: רוצחים וקורבנות – גויים ויהודים. וזאת בעוד המספרת עצמה משתייכת לשתי הקבוצות הללו גם יחד, וכך נוצר בה פרדוקס עצמי.
קאטרינה רואה את הטובי שביהודים ומתארת אותם כזן מובחר של בני אנוש, ומספרת שוב ושוב על נדיבותם הרבה וטוב ליבם, אשר יוצרים בה הערצה כלפיהם, וזאת לצד תיאור רשעותם ואכזריותם הרבה של הגויים, כאשר תכונות אלה מבליטות את הטוב היהודי. כמו כן, אמונתה של קאטרינה, כי היהודים כלו מן העולם, מדגישה את מוגבלות ידיעתה של קאטרינה, ובכך מתחזקות האשמותיה כנגד הגויים. אולם, לעיתים מתיאורה מצטייר פן נוסף של העם היהודי, באופן עקיף, במקרים אלה מתבטא המספר המובלע, דוגמאות לביקורת המופנית כלפי העולם היהודי ניתן לראות בעמודים 59, 69, 74-73 (ראה "ביקורת כנגד העולם היהודי). ביקורת זו כנגד היהודים, על אף שהיא סמויה ועקיפה, מאששת את דמותה האובייקטיבית של קאטרינה ומחדדת את האמינות אשר היא יוצרת, מפני שבדרך זו המספרת מנטרלת את הפאתוס שבתיאור החיובי המוחלט של היהודים.
את האמינות שמעוררת דמותה של קאטרינה מחזק השימוש שעושה המחבר באמצעי ההזרה (תיאור תופעות מוכרות מזווית ראייה בלתי שגרתית). ההזרה מתבטאת בתיאוריה של קאטרינה על העולם היהודי, אותו היא מגלה. מושגים ואירועים הנראים טריוויאליים לקורא היהודי, כגון מנהגי חג הפסח, מתוארים לפניו בזווית חדשה, מנקודת מבטה של קאטרינה, אשר מתוודעת להם לראשונה, והוא רואה את הקסם החבוי בהם, כך למשל תיאור חג הפסח לפי קאטרינה: "מסתבר שפסח קרב. מי שהיה בבית יהודי בפסח לא ישכח זאת לעולם. הטקס נמשך כשלושה שבועות, כשבועיים הכנות, עצם החג והסיום. השלבים בהירים ובלא שום יותרת.. לקראת חג הפסח מסיידים את הקירות החיצוניים של הבתים. הבתים הנמכים, ששקועים היו כל החורף בבוץ, עולים עתה ממעמדם השפל, מזדקפים ומאירים בכחול בהיר.." (עמוד 75).
כמו כן, אמינותה אף מחוזקת מתוך אמונתה הכוזבת שהיהודים כלו מן העולם – "עכשיו אין עוד יהודים בעולם". אמונה זו היא הבסיס ליצירה, והיא יוצרת פער בין הקורא לקאטרינה, שכן הקורא מודע לכך שאמונה זו אינה נכונה, שכן היו יהודים ששרדו, בעוד קאטרינה, שכל הידע שלה בנוגע למתרחש בעולם, גובל בשמועות שהגיעו לאוזניה בין כתלי בית הסוהר, אינה מודעת לכך. ופער זה שב ומציג אותה כדמות הנמצאת מחוץ לעולם זה, ומציג אותה כדמות אמינה.
 
 
אלוזיות
 אלוזיה מקראית: קאטרינה מול משה המקראי
גם משה וגם קאטרינה ביצעו רצח מוצדק – קאטרינה רצחה את הגוי אשר ניתץ את ראשו של בנה ולאחר מכן ניסה לאנוס אותה, ואילו משה רצח את המצרי שהכה את בן עמו. בעקבות מעשה זה קאטרינה נידונה לחיים בבית האסורים, בו היא שהתה במשך ארבעים שנה. ואילו משה נדד במשך ארבעים שנה במדבר. כמו כן, מסופר על כך שקאטרינה לקתה במחלת עור בעודה מצויה בצינוק, וגם מרם, אחותו של משה, לקתה בצרעת. אלוזיה זו מתחזקת בעמוד 124, שם מצויה התגלות לקאטרינה, המזכירה את נס הסנה הבוער, שבו התגלה אלוהים למשה, לאור המילים אשר הקול הנשמע לקאטרינה מהשמים אומר לה: "שלי נעליך מעל רגליך, כי במקום קדוש את עומדת". כמו כן, ישנה אנלוגיה בינה לבין בני ישראל, שכן בשני המקרים התרחש שחרור מעבדות (קאטרינה שוחררה מבית הכלא), ונדודים במשך ארבעים שנים לעבר הארץ המובטחת.
 
אלוזיה: קאטרינה מול אודיסאוס
כמו אודיסאוס, גם קאטרינה יוצאת למסע של חיפוש, המבטא את ניסיונו של האדם לחצות את הגבולות. אודיסאוס הגיע לממלכתו של האדס, נחלץ ממנו במועדו ושב לכפרו לאחר נדודים רבים, כשהוא מפויס עם הסביבה ומשלים עימה, כך גם קאטרינה מגיעה להאדס משלה, בית הסוהר, בו היא קבורה במשך ארבעים שנה, בעקבות הרצח אשר ביצעה, וגם היא נחלצת מהמקום בשעתה, ושבה מפויסת לכפר מולדתה.
הפרשנות הנוצרית לאודיסאה, הרואה במסעו של אודיסאוס מסע לצורך תיקון עצמי, אשר נועד לכפר על החטא הקשד שדבק באנושות עשויה להביא נקודת מבט נוספת למסעה של קאטרינה, כמסע הנועד לתקן משגה, ולהשלים חסך מסוים. כמו אודיסאוס, גם קאטרינה כפופה לכוחות על-אנושיים, המנתבים את גורלה, שכן היא נטולת מודעות, ואף לבסוף היא סבורה שכל היהודית נכחדו, ורק היא נותרה לבדה לשמור על שלהבת היהדות, בעוד שלמעשה, לא נכחדו כל היהודים.
 
 
ארמזים
 
1. פרק א – ההתגלות המשיחית.
ההתגלות אירעה בבקעה, דבר המחזק את מעמדה הנבואי-משיחי, שכן הבקעה נזכרת פעמים רבות בחזיונותיו של הנביא יחזקאל, למשל ביחזקאל, ג', כ"ב, שם נאמר "ותהי עלי שם יד ה' ויאמר אלי קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך", והיא נזכרת אף בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל: "היתה עלי יד-ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות"(יחזקאל, ל"ז, א').
 
2. פרק א – ההתגלות.
חזון הפרה האבודה מזכיר את מקרה שאול, אשר נדד בחיפוש אחר האתונות האבודות  ובסוף מסעו הוא נמשח למלך על עם ישראל (שמואל א', ט').
 
3. פרק א – ההתגלות.
חזון הפרה, מדובר בפרה חומה, המזכירה את הפרה האדומה, אשר במקרא היא נקשרת עם קדושה וטוהרה (במדבר, י"ט). לפי המסורת היהודית, יש לזרות על הרה האדומה אפר לפני בניית בית המקדש, ואכן, בסוף מסעה, קאטרינה, לפני שיבתה לכפר, מגיעה לחורבה של בית יהודי, אותה היא מקדשת, והופכת אותו בכך למעין בית מקדש, ובמעמד זה היא שומעת שנית קול משמים, אשר שוב מקשר בינה לבין משה, האומר לה: "שלי נעליך מעל רגליך, כי במקום קדוש את עומדת" (עמוד 124).
 
 
איפוק
 הסופר יוצר איפוק באמצעות תיאורים מרומזים ועקיפים, שנאמרים כדרך אגב, בנוגע להשמדת היהודים, כמו תיאור משלוחי הבגדים אשר מגיעים לעיתים תקופות יותר ויותר לכלא. איפוק זה נועד לנטרל את הפאתוס שבהשמדה, אשר עלול היה לפגוע באמינות התיאור.
 
 
מטאפורות
 בסיפור מצויים מטאפורות הלקוחות מן העולם החי, לצורך תיאור היהודים:
עמוד 14 – "היו נאספים יהודים רזים כחרגולים יצורים שלא מן העולם הזה, מיני רוחות שחורים המכרכרים על גבי רגליים דקות".
עמוד 14 – "הסוחרים היו נמוכים וזריזים, ופעמים נדמה, שלא על רגליים הם מהלכים אלא על מיני כרעיים, ומתנשאים בבת אחת".
עמוד 16-15 – "בלבושם בלטו מאד.. היו מכים אותם או רודפים אחריהם, אבל הם כמו העורבים חזרו והופיעו בכל עונות השנה.. ותמיד מראה אחד להם: דקים, שחומים, מכרכרים על כרעיהם ומתנשאים בבת אחת".
מטאפורות אלה ממחישות את הדמוניות שיוחסה ליהודים ואת יכולת הישרדותם הכמו-חייתית.
 
 
אירוניה
 ישנה אירוניה בסיפור בין תדמיתה של קאטרינה כרוצחת שפלה, כפי שהיא מצטיירת בעיני הגויים, לבין אופייה האמיתי, הטוב והחם. אירוניה זו מתעצמת לנוכח העובדה שהאנשים הרואים בקאטרינה רוצחת ראויים יותר ממנה לכינוי 'רוצח', שכן הם אלה שערכו פוגרומים ביהודים, ולבסוף השמידו אותם.
כמו כן, ישנה אירוניה במערכת הערכים של שכר ועונש המצויים בסיפור – בעוד הגויים האכזריים וההוללים נותרים בחיים, וממשיכים בשלוות חייהם, היהודים, הטובים ובעלי התכונות הנעלות, כפי שהם מתוארים בפי קאטרינה, מושמדים.
בנוסף לכך מצויה אירוניה בחזרתה של קאטרינה לכפר מולדתה, שממנו היא ניסתה להתרחק במשך היצירה כולה, ולבסוף היא שבה לשם.
את האירוניה ניתן לראות גם בעובדה שקאטרינה נאלצה לשוב לכפרה, בעל הלך הרוח הגויי על מנת לקיים את זכר המסורת היהודית.
 
 
רמזים מטרימים
 לאורך כל העלילה מצויים רמזים מטרימים הן לגבי גורלם של היהודים והן בנוגע לגורלה של קאטרינה עצמה, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות:
עמוד 27 – "השדים חכמים ומחוכמים, ובאחד הימים תקומי ותראי: נגועה בצרעת היהודית. מה תעשי. מי יקבל אותך. בחור לא ירצה לשכב עמך, לאן תלכי אז, לאן." – כאן מרומזת מחלת העור בא תלקה קאטרינה בבית הכלא. כמו כן, ניתן לראות כאן רמז ליחס הגברים אל קאטרינה שישתנה בהמשך, כאשר הם לא ירצו אוד את גופה, אלא יחושו סלידה ממנה והיא תיוותר בודדה לנפשה, כפי שניתן לראות בעמוד 56, בו נהג הקטר אינו רוצה לשכב עימה, בתואנה שהיהודים קלקלו אותה. רמז זה מתממש במלוא עוצמתו בעמוד 52, שם קאטרינה משוטטת בודדה ברחובות, מבלי שתהיה נפש יחידה אשר תרצה בקרבתה, והיא אף אומרת "אילו היה בא גבר וגורר אותי אל חדרו הייתי הולכת. איש לא ניגש אליי, וכולם מתעלמים ממני, אך אני המשכתי והלכתי".
עמוד 56 – "רכבות משא לבהמות נועדו ולא לבני אדם." – מרמז על גורל היהודים אשר יובלו ברכבות משא להשמדתם, ומצד שני אמירה זו גם מעידה על גורלה של קאטרינה, אשר מנסה לקחת חלק בגורל היהודים, אך לבסוף, בשל מוצאה הגויי, נמנע ממנה להשתלב בקהילתם, והיא שבה לכפר מולדתה.
הרמזים המטרימים מופיעים בסיפור גם בדמות חלומות, אשר אותם קאטרינה חולמת:
עמוד 19 – "אותו לילה זכרתי את היהודים שהיו מתהלכים בכפר, מדלגים בין העצים והחצרות או עומדים ליד הדוכנים המאולתרים, שדים חיים, שדים מדברים, ואת האיכרים שהיו מופיעים ומניפים עליהם את השוטים. עתה, משום מה, נדמה היה לי שהם קלים יותר, מקפצים על פני המשוכות והגדרות. הכובד הארצי כמו ניטל מהם. 'לא תוכלו להם,' שמעתי את צחוקה של מאריה, 'בשרם של השדים אינו כואב.' האיכרים הוסיפו והצליפו וצחוקה של מאריה, צחוק מלא, נבלע בצליפתם של האיכרים, ואני הקיצותי." – רמז להשמדת העם היהודי שתתרחש בסוף הספר.
עמוד 26 – "בחלומי אני רואה להקה של יהודים עומדים על פי הבור. אורות חזקים מכוונים אליהם, אך הם בשלהם, לא זזים. הרגנו את ישו אחת ולתמיד ולא נרשה את תחייתו, זועמות עיניהם. האורות דשים את בשרם אך הם בשלהם, כמו הפכו לגוש אחד, חוסמים את הפתח." – שוב רמז לרצח היהודים בסוף.
עמוד 33 – "והחלומות כולם רע ידברו. פעמים נדמה לי, שאני רואה מלאכים שחורים ולפעמים ציפורים טורפות. כשאני מקיצה ריח דם מקיף אותי מכל העברים." – רמז לפרעות שיעשו ביהודים.
עמוד 78 – "בלילה התעוררתי מחלום בלהות: בריון רותני ניסה לחטוף מידי את בנימין. דומה לאחד מבני דודי. נאבקתי עמו בכל כוחותי, אך משלא יכולתי לו נעצתי בו את שיני. הוא הרפה והסתלק." – חלום זה מתגשם בעמודים 87,88, והוא חוזר ונשנה פעמיים, כאשר בפעם הראשונה היא מאיימת עליו "אם תתקרב אלי אנשוך אותך כמו כלבה" (עמוד 88), והוא אכן הולך, אך בפעם השנייה, בה הבריון מתקיף את קאטרינה, הוא אינו מרפה והולך, אלא רוצח את בנה, וסופו שהיא מבתרת אותו.
 
 
מוטיבים
 
בית המרזח
בית המרזח מסמל את העולם הגויי, שכן הוא מייצג את כל הדברים שקאטרינה רואה בעולם הגויי – שיכרון חושים, גסות מינית, אלימות, אכזריות ופראות. כפי שקאטרינה מנסה בכל כוחה להתנתק מן העולם הגויי, כך היא מנסה לנתק עצמה מבתי המרזח, המצויים בכל עיר וכפר, כפי שהיא עצמה מצהירה פעמים רבות, לדוגמא בעמוד 76 "נשבעתי בנפשי כי למען בנימין ארחיק עצמי מבתי מרזח". אולם למרות הבטחות חוזרות ונשנות אלה, קאטרינה מוצאת עצמה שוב ושוב בבתי המרזח, שותה לשוכרה. דבר המבטא את חוסר יכולתה להתנתק מן העולם הגויי, ואכן לבסוף היא שבה לעולם זה, וחיה בו.
 
מוטיב האור ונגע הצרעת
קאטרינה זוכה פעמיים בחייה להתגלות אלוהית – פעם אחת בהיותה בת 7 (עמוד 7), ופעם שנייה לאחר השתחררותה מבית האסורים, אז נשמע קול שציווה עליה "שלי נעלייך בעל רגלייך, כי במקום קדוש את עומדת" (עמוד 124). נס נוסף ניתן לראות בכך שברגע שקאטרינה נכנסה לחורבה היהודית, היא נרפאת מנגע הצרעת (מחלת העור) שבו לקתה בהיותה בבית הכלא – "האור בפנים היה חריף יותר מאשר בחוץ. הושטתי את ידי וביקשתי לקרוא, אלוהים שבשמיים, אך מיד ראיתי כי הפריחה האיומה סרה מידיי" (עמוד 124).
גם מוטיב האור וגם מחלת הצרעת קשורים לקיום היהודי. כאשר הקיום היהודי מתעמעם שוררת חשכה. כשיש חשכה בעולם, בתקופת השואה, גופה של קאטרינה מגיב במחלת עור. גם חבריה הרותנים של קאטרינה משייכים את מחלת הצרעת ליהודים, ומזהירים אותה פן מחלה זו תפגע בה בשל קשריה עם היהודים: "השדים חכמים ומחוכמים. באחד הימים תקומי ותראי: נגועה בצרעת היהודית" (עמוד 27), ואכן דברים אילו מתגשמים בתקופת השואה. בנוסף לכך, בשתי הפעמים בהן הוצעה לה עבודה בבית יהודי, הן כאשר רוזה הציע לה עבודה, והן כאשר הני עשתה זאת, היא התייחסה למקרה כאל נס, וראתה בהן כמלאכיות שבאו להושיע מן החשכה בה היא היתה שרויה בקרב הגויים, כפי שנראה בעמוד 18 – "אך אין בחושך מוחלט, כפי שנדמה לעתים. בעוד אני עזובה בתחנת הרכבת ההומה, ניגשה אלי אישה נמכה ושאלה אותי בפשטות, 'התרצי לעבוד אצלי'".
 
מוטיב חג הפסח
 בכל פעם שהסיפור מקבל תפנית לטוב או לרע, המאורע מתרחש בחג הפסח. חג הפסח משמש בסיפור כרקע למעשים מזוויעים. תחילה החג פותח כאשר שוררת בסיסה אווירה פסטורלית או מאושרת, אולם לעולם בסופו מגיע קץ מר.
לחג הפסח אנו נחשפים לראשונה בגלגולו הנוצרי – חג הפסחא, כאשר בעמוד 9 קאטרינה מתארת את אמה. אמה של קאטרינה היתה אישה מרירה, שחייה לא הטיבו עימה, והיא נהגה להלקות את קאטרינה ללא הרף. בחג הפסחא חל באם שינו והיא היתה עוטה שלווה על פניה ונרגעת, כפי שקאטרינה מתארת:
"רק בימי הפסחא לא היתה מלקה. בפסחא היו פניה משתנות ואיזו יראה שקטה היתה נמסכת בעיניה, כמו נהר שוטף שמימיו נרגעו. בימי הפסחא היו פניה מפיצות זרזיפי אור על פני הבית. איזו דתיות שלא מן המקום הזה." (עמוד 10-9).
אולם מיד לאחר חג הפסח הרוגע והאור היו נעלמים מעיניה והיא שבה למרירותה.
בהמשך חג הפסח מוזכר פעמים רבות, כאשר בתחילתו קאטרינה מאושרת וחשה קירבה ליהודים, ובסופו היא נותרת אומללה. כך ניתן לראות את הפסח הראשון אשר בו היא בילתה במחיצת היהודים, תחילה היא התלהבה ממנהגי היהודים, ומריחות חג הפסח, אולם עד מהרה "הפכו פרחי האביב לפרחי אבל", ובנימין, אהובה, נרצח בידי בריונים.
כאשר קאטרינה נודדת בדרכים עם בנה בנימין, בעודה מתגוררת בחדר מושכר אצל משפחה יהודית, היא חווה שוב את חג הפסח. בתחילת החג היא מאושרת, משום שבנה זוכה לראות את מנהגי החג וההכנות אליו, אך בסופו היא נאלצת לעזוב את המשפחה היהודית, מפני שהם אינם מעונינים בקרבתה.
המאורע המזעזע ביותר המתרחש בחג הפסח מתואר בפרק יח. בתקופה זו קאטרינה נמצאת בצ'רנוביץ יחד עם בנה, בכל יום היא פותחת את חלונה כדי שבנימין יספוג את אווירת החג. בערב חג הפסח עצמו היא יוצאת עם בנה לטיול, ומתארת אותו במילים הבאות:
"בערב חג הפסח הייתי שמחה מאוד ומרוב שמחה הנפתי את בנימין באוויר. בנימין צחק וצחוקו רעם ברחוב." (עמוד 89).
אולם שמחה זו הסתיימה עד מהרה, כאשר בריון תקף את קאטרינה ורצח את בנה, ולבסוף היא ביתרה את אותו בריון.

  מסע ההתפכחות של קאטרינה \ שרה הלפרין

קאטרינה, ספרו החמישה-עשר של אהרן אפלפלד, הוא, כמוצהר בשער הספר, "נובלה". סיווגו
כ"נובלה" ולא כ"רומן" במובן הרחב-הפתוח של מונח זה הרווח כיום בסיפורת, מתקבל הודות
למבנה הדחוס של העלילה המגולמת בו ולדראמאטיות (עוררות מתח וריגוש) הרבה שלה.
 
סגולות אלו מתאימות להגדרות המילוניות של המונח הספרותי "נובלה". ואמנם כנובלה,
קאטרינה היא "סיפור בפרוזה שהוא קצר ותמציתי יותר מן הרומן" (Larousse, הצרפתי);
"עלילה רבת-מתיחות" (אבן שושן, העברי). ולפי Fowler האמריקני היא "מייצגת עולם בעל
היקף מצומצם המעורר רושם של אחדות ותחושה של שלמות על-ידי התמקדות בדמות אחת,
במאורע אחד או בריגוש אחד; ועל-יד דחיסות והימנעות מסטיות מספקת את ערגתנו
לפאראדוקס ולצורה, את כמיהתנו למצוא תבנית דראמאטית ומשמעות בניסיון", "תבנית-על
שבה שלטת תמונה מרכזית המכוננת אחדות" (ההטעמה כאן, וביתר המובאות שבמאמר, היא
שלי).
 
ואכן, קאטרינה - בת איכרים רותנית, שלא שבעה נחת בבית הוריה ("אמי הלמה בי וגם אבי
לא חס על גופי", עמ' 17), עזבה את ביתה ואת כפרה ונדדה למקומות אחרים, שבהם שירתה
בבתי יהודים - היא גיבורת הנובלה. היא הינה "הדמות האחת", הפועלת-ונפעלת לכל אורך
היצירה. היא הינה גם הדמות המספרת ביצירה, שסיפורה נמשך במונולוג וידויי מתחילת
הספר ועד סופו. וההנמקה לדרך-סיפר מונולוגית-וידויית זו ניתנת באיזכור החוזר ונשנה
של הרשימות שקאטרינה רושמת במחברתה מקורותיה בבתי היהודים ומהתרשמויותיה מדרך
חייהם. היא מספרת שהיא רושמת "כדי שבבוא היום אוכל לשוב ולהיזכר בהם" (עמ' 70,
ראה גם 75), "כדי שיאירו את חשכתי" (עמ' 127) וכדי שישמשו מזכרת "לעולם מלא-אור של
יהודים טובים שהושמד ואיננו עוד" (שם. מעניין שהמלה "רושמת" חוזרת עשר פעמים בעמוד
זה. ראה התייחסות לרשימת הרשימות גם בעמ' 114).

"המאורע האחד" הגדול שבחייה של קאטרינה הוא המפגש האמיתי הישיר שלה עם יהודים ועם
אורח חייהם. מפגש ישיר זה מקבל משמעות גדלה והולכת בשורת אירועים בתחנות חייה
המצטרפים לתבנית-על של מסע-החיפוש אחר בית וזהות. במסע זה מעומתים הנבערות הגסה,
האכזריות והיצריות חסרת-המעצורים של האיכרים הרותניים, החיים חיי-שעה, עם הלמדנות
המעדנת ומרסנת, הרחמים על הבריות והשאיפה לחיי-עולם, המאפיינים יהודים שהיא פוגשת
בדרכה. מתוך היכרות מתבררת ומתעמקת של אופיים ואופי חייהם ואמונתם, היא נוכחת בשקר
הגדול שביסוד הדעות הקדומות על היהודים והשנאה כלפיהם, שעל ברכיהן גדלה בבכפר,
ולאט-לאט היא מתפכחת מהן.
 
התפכחות זו עוררת בקאטרינה "ריגוש אחד" חזק שמתגבר ומתעמק, והוא אהבה ליהודים
והזדהות אתם. כך מקביל למסע-החיפוש הפיזי של קאטרינה (אחר תנאי חיים - בית) מסע
נפשי - חיפוש זהות (איכות חיים). וחיפוש כפול זה מכונן גם את "התמונה המרכזית"
שבתשתית הנובלה.

לתמונה זו מצטרפת גם מה שקורא בות' (בספרו "הרטוריקה של הסיפורת") בשם "הסיטואציה
האפית" של הסיפור (או של הנובלה או הרומן). את הסיטואציה הזאת מכוננת הסצינה
האחרונה בתיאור חייה של קאטרינה לאחר שובה בסוף ימיה מנדודיה ברחבי בוקובינה
(חבל-ארץ בממלכה האוסטרו-הונגרית עד למלחמת העולם השנייה) לנחלת אבותיה שבכפר
מולדתה הנידח. סצינה זו, הפותחת את הנובלה וחוזרת שוב בסופה, יוצרת את המיבנה
המעגלי של הנובלה.

מבחינה תימאטית חותם המיבנה המעגלי את הנובלה ברעיון, שסוף כל-אדם לחזור למקום
ממנו בא; שכל נסיונותיו לברוח מעצמו לא יצלחו. מבחינה נגינית משווה הריתמוס של
המיבנה המעגלי של נובלה ושל מירקמה המילולי אופי מוסיקאלי ליצירה. היא מתנגנת
כסימפוניה, אשר בחזרה שהיא חוזרת על מוטיב שנוגן כבר בתחילה, נשמע אותו מוטיב
בעוצמה גדולה יותר. הוא מתנגן בלחן, שצליליו מתגברים והולכים בעקומה הפאראבולית של
העלילה עד לנקודת השבירה - תגובת-התגמול הספונטאנית של קאטרינה כלפי הרוצח האכזרי
של בנה הקטן, שהיה לה יקר מכול. בהריגתה הכפייתית את הבריון המרושע, שרוצץ את
גולגולתו של בנה לאחר שחטפו מידיה, מתגלה קאטרינה כחיה התוקפת את הטורף של גורה
ועושה בו שפטים ללא "עכבות תרבותיות". מרגע זה משתנה ריתמוס חייה של קאטרינה,
וצליליו שוקעים בבת-אחת וקופאים בהלם הזעזוע שאחז בה ברגע הירצחו של בנה, בנקמתה
ברוצח, נסחבותה המשפילה ברחובות לשמע שאגות הקהל "רוצחת!" ובתדהמתה מהתעלמות
השופט מן הנסיבות הנוראיות של אסונה בפסק-הדין של מאסר-עולם שהוא פוסק לה.
 
הניגוד בין אופיה האמיתי של קאטרינה לבין תדמיתה כרוצחת שפלה בעיני אנשים, שלהם
מתאים יותר הכינוי "רוצח" (ביניהם פורעים ורוצחים של היהודים בפוגרומים ובמעשי
התעללות שונים), צובע באירוניה דקה את כל המונולוג הווידויי שבנובלה. זוהי אירוניה
הנובעת מהכרת הפאראדוקס שבין הקיים לנחשב, בין המוצהר לממומש ובין השכר הראוי
לערך אמיתי של אדם לבין ה"עונש" שבמנת חלקו וגורלו.
 
לכל אורך הנובלה מופיעה קאטרינה כנפש טובה וחוננת בעלת לב חם ויחס אנושי לבריות.
היא מתקשרת ליהודים שבביתם היא משרתת במסירות ובנאמנות, לומדת את אורח-חייהם
ומתרשמת מכללי התנהגותם. למרות היותה בת-איכרים פשוטה, היא מתפתחת יפה בקרבתם. היא
מגלה רגש דק, מפתחת שכל בריא ומטפחת שאיפות לטוב וליפה: "אני רוצה לגדל את בני, את
בנימין, בתוך בית נקי ושקט" - היא רושמת במחברתה - "אני רוצה להרחיק אותו מקולות
גסים ומהתנהגות לא אנושית. אני רוצה שיראה הרבה ירק והרבה מים, ולא יהיה בקרבתם של
הסייסים" (עמ' 80. בנה נקרא על שם בנימין, בעל-הבית היהודי שבביתו שירתה, שנרצח
בידי פורעים).

טוב-לבה משתקף גם ביחסה לילדים ולבעלי-חיים - חביבותה כלפי כלב ביתה (עמ' 10)
והתידדותה עם כל כלב, שנקרה לה בדרכה (עמ' 16).
בימי ילדותה למדה קאטרינה בבית-הספר שבכפר, ואת יתרת השכלתה רכשה מן החיים
במקומות נדודיה מתוך פתיחות וערנות. כך, למשל, למדה לקרוא גרמנית בעזרתם של ילדי
רוזה ובנימין, וכך השכילה את עצמה ברעיונות מעודדים בהרגלה לקרוא בכתבי הקודש,
במיוחד במזמורי התהילים.
 
נראה שאת ההכנה לכך קיבלה בתורשה מאמה, שרמת אישיותה היתה גבוהה מזו של אביה.
האב, שהיה שיכור רודף נשים ומוליד ממזרים, הטיל את כל הדאגה למשק על כתפי האם,
שהתייסרה כל הימים גם בשל פטירת עולליה הרכים, שמהם נשתיירה לה קאטרינה בלבד
("שלי מתים והממזרים חיים וקיימים", עמ' 13). רק בחג הפסחא היתה מתעלה על צרותיה:
"בפסחא היו פניה משתנות ואיזו יראה שקטה היתה נמסכת בעיניה, כמו נהר שוטף שמימיו
נרגעו. בימי הפסחא היו פניה מפיצות זרזיפי אור על פני הבית. איזו דתיות שלא מן
המקום הזה" (עמ' 10-9). נוסף לכך היתה אמה אשה חזקה אמיצה. היא התמודדה עם בעלה
בעוז-רוח בשל התנגדותו הנחרצת לשלוח את בתם לבית-הספר כהוראת הכומר, וטענה: "יש
אלוהים בשמים, הוא המלך והוא האב לו אנו מצווים לשמוע, ולא לך" (עמ' 12). כמו-כן
נאבקה בכל כוחה עם גונב הסוסים שחדר למשקם עד ש"הלה נאלץ להימלט על נפשו" (שם).

עם זאת לא ניצלה אפילו האם מן הדעות הקדומות ביחס ליהודים שהילכו בקרב כל בני
משפחתה ואנשי כפרה. וקאטרינה ספגה בכפר מולדתה מילדותה את האמונות התפלות ביחס
ליהודים, הנפוצות בין האיכרים - שהיהודים הם "שדים" (עמ' 15), "שדים חיים, שדים
מדברים בשרם של השדים אינו כואב" (עמ' 19), "יצורים לא מן העולם הזה, מיני רוחות
שחורים המכרכרים על גבי רגליים דקות" "כחרגולים" (עמ' 14); ש"הם רצחו את ישו" (עמ'
) ו"הרימו ידם על האל ועל משיחו" (עמ' 27), ולכן הם "ארורים" (עמ' 28 ,27: ארבע 15
פעמים) ודמם מותר: "היהודים הם רעים, מושחתים, יש לעקור אותם מן השורש" (עמ' 32),
"משבשים את הכל משחיתים את הנפש" (עמ' 75); הם "רמאים ונוכלים" (עמ' 25), "פחדנים"
הם(עמ' 31), "פטפטנים, מפלפלים בכל דבר כדי לרמותך" (עמ' 25); "נודף מהם ריח של סבון"
(עמ' 32).
 
אומץ-לב ופתיחות בלתי-רגילים נדרשו מקאטרינה כדי להתקרב אל היהודים ולשנות את
הרגלי מחשבתה עליהם לאור העובדות שהזימו אחת לאחת את כל הדעות הקדומות אודותם.
כך נוכחת קאטרינה, כשהכירה אותם מקרוב, שהיהודים אינם שדים (עמ' 25), שגם הם
בני-אדם (עמ' 57) ולבם טוב ורגיש (עמ' 26); אינם פחדנים (עמ' 43 ,31, גם 29 ,15),
"אינם מכים אלא כועסים בשתיקה" (עמ' 68); "לא מתנזרים מהנאות העולם הזה, אך אין
אצלם להיטות. היהודים הם בעלי בתי מרזח, אך הם עצמם לא ישתו לשכרה" (עמ' 25); יש
בחייהם משהו נזירי ("הזאטוטים לומדים משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה. כך
כוהנים ונזירים", עמ' 20; "הבית מלא ספרים כמו במנזר". עמ' 24), "קיימת אצלם
מכשירים
איזו שאיפה לגדולות" (עמ' 25), "יש ביהודים איזה כוח שקט ומקסים" (עמ' 26); "הם
מדברים מעט" (עמ' 32 ,25), מחמירים עם עצמם ומרחמים על זולתם כ"כוהנים נשכחים
שמחלו על כבודם" (עמ' 55); וכ"עובדי אלוהים נסתרים" (עמ' 126) הסובלים סבל רב על לא
עוול בכפם.

כך הופך מסע ההתפכחות של קאטרינה מן השנאה, הפחד והרתיעה מיהודים (עמ' 16 ,15 ,14,
) לתחושת קירבה חזקה ונהייה להזדהות עמהם ועם ערכי החיים המאירים שלהם
27 ,20 (המגיעה לשיא בעמ' 126). כך גם הופכת הנובלה קאטרינה, בדרך העלילה הסיפורית
המגולמת בה, לכתב-הגנה על העם היהודי מפני משמיציו הגלויים והנסתרים בהקשרים
השונים של מלחמת-הקיום שלו. בדרך זו משלים אהרן אפלפלד את הגילוי האמיץ של ה"אני
מאמין" שלו, שהחל בספרו הקודם רצפת אש (ראה סוף מאמרי "הוללות וזהות על בלימה",
הדואר, גיליון י"ז, כ"ו באדר א', תשמ"ט, 3 במארס, 1989). מאריה, אם הבית הרותנית
שבמעון הקיץ המתואר ברצפת אש, היא ה"קאטרינה", הלא-יהודית מלידה, המשמיעה את
הדברים בזכות היהודים וסגוליותם.

בין אפלפלד לבשביס
 
בזה מצטרף אהרן אפלפלד לשורה - המידלדלת והולכת - של סופרים יהודים המאירים
ביצירתם את היופי שבתרבות האנושית המקורית של עמם. מבין הספרים העוסקים בנושא זה
בולט הרומן העבד (דער קנעכט) ליצחק בשביס (תורגם מאידיש בידי חיים פלג וראה אור
בהוצאת עם עובד בשנת תשכ"ח) במוטיבים משותפים עם הנובלה שלפנינו, למרות ההבדלים
היסודיים הגדולים שבין שתי יצירות אלו.

המקום והזמן של העלילה הסיפורית בשתי היצירות שונים: ברומן של בשביס - פולין
בתקופת גזרות ת"ח (1648), שרוקנו את הכפרים מיהודים שנרצחו או נמכרו לעבדים;
ובנובלה של אפלפלד - בוקובינה במשך שמונים שנה שחציים הראשון במאה התשע-עשרה
וחציים השני במאה העשרים עד למלחמת העולם השנייה. אולם המצב-המשמש-רקע לעלילה
בשתי היצירות דומה: פרעות שפורעים איכרים נבערים ביהודים והתעללויות אכזריות בהם;
אמונות תפלות ומשפטים קדומים המתירים דמם של היהודים בשל תדמית שדית-כישופית
המודבקת להם ("הוא מכשף ומלחש לחשים", העבד, עמ' 53, גם 7 ו29-; "עלו וחסלוהו, הוא
יביא אסון על כולנו", שם, עמ' 25), ובשל אשמת רצח האל המיוחסת להם ("הלא הם רצחו
את אלוהינו", שם, עמ' 15; "יהודי הוא רוצחו של ישו", שם עמ' 24); מצד שני חזרה
מתמדת של היהודים לאחר הפרעות והשוד לחייהם הרגילים ולעסקיהם ("הרשעים השמידו
והיהודים חזרו והקימו", העבד, עמ' 77; "היו מכים אותם או רודפים אחריהם, אבל הם
חזרו והופיעו", קאטרינה, עמ' 15).

כמו כן קיים דימיון בכמה יסודות עלילתיים. בשתי היצירות מתאהבת אשה לא-יהודיה,
השונה מחברותיה בעדינותה ובטוב-לבה, בגבר יהודי; נוכחת בשקר שבמשפטים הקדומים,
כולל אלה המעוותים את דמותו של היהודי; וחרף הרתיעה מיהודים, שספגה עם חלב אמה,
מתפתחים אצלה לאחר המפגש הישיר עם יהודים, אהבה עמוקה לאיש היהודי והזדהות מעריצה
עם עולמו. בשתי היצירות אשה זו היא בת איכרים היולדת ליהודי בן, ובשתיהן הוא נקרא
בשם "בנימין" (!), על-ידי אחד בלבד מהוריו.

הקריאה "יש אלוהים בשמים" מתפרצת מפי אשה הנאבקת ברשעות או בנבערות בהעבד (עמ'
) ובקאטרינה (עמ' 12); ובשתי היצירות מופיעה המלה "חורבות" בסמוך למלה המורה על
53
קדושה (העבד: "חורבה של קדוש", עמ' 209, "קברות הקדושים, החורבות", עמ' 202,
"בחורבות, ובהשתטחו על קברי הקדושים", עמ' 201; קאטרינה: "לי היו חורבות אלה
כמקדשים", עמ' 126).

בשתי היצירות תופסים מראות, המופיעים ונעלמים, ו"שיחות" שלמות עם המתים, מקום נכבד
(לדוגמה, העבד, עמ' 201 ,173; קאטרינה, עמ' 97 ,95 ,86 ,73 ,69 ,42 ,18 ,13 ,9,
). במשפט שבקאטרינה: "עכשיו אין עוד יהודים בעולם" (עמ' 127 ,65) מהדהד המשפט
125
שבהעבד: "היהודים נרצחו כולם".
 
עוד תופעה משותפת לשתי היצירות היא כפילות בנושאי שם הגיבורה הלא-יהודיה של
היצירה. בשם "ואנדה" נקראות בהעבד של בשביס האשה האמיצה, המתאהבת ביהודי והולכת
אחריו, ודמות צדדית של נערה הנזכרת דרך אגב בניבולי פיהם של פרשים גסים (עמ' 171),
ובשם "קאטרינה" נקראות בקאטרינה של אפלפלד הדמות הראשית ביצירה ודמות צדדית, אחת
האסירות המצטרפת במשך השנים לבית הסוהר שבו כלואה קאטרינה הראשית (עמ' 105,117)

על הזיקה של אפלפלד בכלל ליצירת בשביס מעיד גם מוטיב הרמאות של המוזג הלא-יהודי,
המוהל את משקאותיו במים, המשותף להעבד וליצירתו הקודמת של אפלפלד, רצפת אש
(כתר, 1988). הגילוי שבמשפט "ואסיל מרמה אותנו הוא מוהל את הקוניאק במים" (שם, עמ'
), מזכיר את הסצינה הקצרה שבבית המרזח בהעבד: "'והיא מערבבת במים, מה?' הורה
69 דז'ובק על המוזגת 'את מרמה את בעלי-הבתים, אה?'" (העבד, עמ' 25).

כנגד השיתוף במוטיבים אלה, שחלקם נובע מן הרקע המשותף לנושאי שתי היצירות, גדול
הוא לאין-ערוך השוני שביניהם. שוני זה מתבטא בהבדלים של הז'אנר, דרך-הסיפר,
מבנה-עלילה, איפיון דמויות ותפיסות-העולם של היצירה.

מבחינת הז'אנר, העבד הוא רומן המתפרש על יריעה רחבה ובה תיאורי המקומות, איפיוני
דמויות, תמונות הווי וביקורת חברתית. לעומת זאת קאטרינה היא נובלה, שיריעתה קצרה
ומספר דמויותיה מוגבל, עלילתה תמציתית וחוליות השרשרת של אירועיה ערוכות
בסלקטיביות מרובה.

נקודת-התצפית של הדיבר ברומן היא של מספר בגוף שלישי כל-יודע וכל-מוסר. מספר זה
חודר כליות ולב ויודע מחשבות ורגשות של דמויות שונות, מבקיע קירות ומקומות-סתר
ורואה מעשים ומזימות הנעשים במקומות שונים בעת-ובעונה-אחת. מכיוון שהוא כל-יודע הוא
יכול גם לסכם מצבים, להגדירם ולשפוט אותם מבלי לטעות. לעומת זאת קאטרינה מסופרת
בגוף ראשון מנקודת-תצפית מוגבלת של תודעת דמות, שהיא גם פועלת-ונפעלת בעלילה וגם
עדה-משקיפה על המאורעות המחוללים אותה. לפיכך יש בדבריה גם אמת וגם טעות. האמת
היא בסיפור התפכחותה ההדרגתית מאי-ידיעה, או ביתר דיוק, מידיעה מסולפת על טבעם של
היהודים אל ידיעה מתוקנת של טיבם וערכם. והטעות היא במחשבה המקננת בה בסוף ימיה
(בתקופת מלחמת העולם השנייה) ש"אין עוד יהודים בעולם" (עמ' 127 ,75). מחשבה זו קונה
שביתה בדעתה "בשנים הסגורות" (עמ' 119) בבית-הסוהר על סמך האווירה המשתלטת שם עקב
השמועות, המגיעות לשם על הריגת כל היהודים. שמועות אלה מתקבלות שם בליווי מתנות
קרובים משלל רכושם של המתים, והן מתאשרות על סמך הצליל הצורם של רכבות המשא
הארוכות המובילות את שארית היהודי למשרפות, הנרמזות בתחושת הבעירה שבצליל זה
("הרכבות היו עוברות באיזו חדות, כקליעים מלוהטים" עמ' 118) וב"ריחות חמצמצים
מתוקים שנשבו מכל צד ריח המוות ריח מותם של יהודים" (עמ' 115). כל הסימנים האלה
מתקבלים בין האסירות בקריאות שמחה על חיסולם הגמור של היהודים ("מוות לסוחרים,
מוות ליהודים", עמ' 117 ,115) למגינת לבה של קאטרינה המתקוממת באמצעים הדלים
שבברשותה נגד שמחה-לאיד זו.
 
גם מבנה-העלילה שונה בשתי היצירות. בהעבד בת האדונים שבמשפחת האיכרים היא
המתאהבת בעבד היהודי שקנה אביה אחרי הפרעות בכפרי פולין. ואילו בקאטרינה
מתהפכים היוצרות - הלא-יהודיה המתאהבת בבעל-הבית היהודי היא המשרתת הרותנית בבית
אדוניה היהודים. שנית, האהבה ברומן של בשביס היא הדדית. העבד היהודי מחזיר אהבה
לבת אדוניו ההולכת אחריו ומסתפחת אל עמו, ואהבתם מתממשת בחייהם המשותפים ובאיחוד
מלודראמאטי אחרי מותם, כמצויין על מצבת קברם בפסוק: "הנאהבים והנעימים - בחייהם
ובמותם לא נפרדו" (החותם את הרומן בעמ' 231). לעומת זאת בקאטרינה האהבה היא
חד-סטרית בלבד. זוהי אהבה אסורה שמטופחת בסתר בלי כל פיצוי ממשי, כפי שמעידים
דברי ההספד של קאטרינה על אדונה הנהגים בסתר לבה: "אתה הנחת את היסוד לאהבתי
הגדולה, אתה, שאפילו אל עיניך לא העזתי להביט, שאת תפילותיך שמעתי מרחוק, שספק אם
עליתי במחשבתך פעם, אתה לימדת אותי לאהוב" (עמ' 31). שלישית, בהעבד החיים היהודיים
נמשכים אחרי הרציחות בגולה ובארץ ישראל גם יחד (הבן הוא ראש-ישיבה בארץ ישראל -
ואריאציה לתבנית המקראית של סיפור רות הנספחת לעם ישראל ויולדת את אבי שושלת בית
דוד). לעומת זאת בקאטרינה אין יותר זכר ליהודים בכפרים אחרי ההשמדה הגדולה,
וקאטרינה חושבת את עצמה לשריד האחרון הנושא את זכרם בלבו. רביעית, בעוד שאת המבנה
של העבד אפשר לראות בעיקרו כקו מתקדם ועולה לשיא שבסופו, הרי המבנה של עלילת
קאטרינה הוא מעגל החוזר לנקודת-המוצא שלו.
 
מן האמור לעיל מסתבר גם איפיון-הדמויות השונה בשתי היצירות. הרומן של בשביס מצייר
את העבד, הדמות הראשית בו, כתלמיד-חכם, שנישבה לאחר הירצחם של אשתו וילדיו, ומציגו
בציורים המתאימים למטענו הרוחני ולנורמות המוסר היהודי שלו במלחמתו עם היצר
ובביקורת העצמית של מעשיו. לעומת זאת קאטרינה, גיבורת הנובלה של אפלפלד, המשרתת
הרותנית הפשוטה, שעל-פי החוש המוסרי הטבעי שלה מגלה את המאור שבחיי היהודים
וערכיהם לעומת אפלת הבהמיות והגסות שבחיי בני עמה, אינ המסתפחת לעם היהודי והיא
נשארת "רותנית בת רותנים" (עמ' 72 ,54 ,55). על כך מעידים הרגלי השתייה שלה
בבתי-מרזח (עמ' 82 ,75 ,62 ,53, ובמיוחד 55: "דורות של שתיינים זורמים בעורקי")
ונטיות הגניבה שלה, אפילו מן הבתים שבהם היא משרתת בנאמנות. דוגמאות לכך משמשים
האולר, שלקחה במשיכה מביתה של הני ביום עזיבתה (עמ' 99); עדי זהב גנוב (שמקורו לא
צוין), בזמן שירותה אצל רוזה (עמ' 22); וסיגריות ושוקולדות שגרפה לתוך שקית מחנות
יהודית סגורה לאחר שפרצה אליה דרך החלון (עמ' 52).

בזה בולט ההבדל הגדול שבין תפיסות-העולם של בשביס ושל אפלפלד ביצירותיהם. בשביס
מייהד את הנוכריה ומכניסה תחת כנפי השכינה, ובכך הוא פורט על המיתר המקראי (מגילת
רות) שבתשתית עלילת העבד, המתנגן בנפשם של הקוראים היהודים של הרומן. לעומת זאת
אפלפלד רחוק מכל שמץ של מיסיונריות-יהודית, הוא מדגיש את הצורך של כל אחד, יהודי
כנוכרי, לחזור לשורשים, לנחלת האבות שלו. בזה הוא פונה לקוראיו הלא-יהודיים בקריאה:
אל תשנאו את היהודים! ואל תחששו מהם! היהודים אינם מעוניינים ללכוד את נשמותיכם
ואינם רוצים לייהדכם. להיפך, הם מעוניינים שכל אחד יישאר נאמן לעצמו ולעמו, אך
ביושר ובכנות, המוליכים למשפט צדק - משפט המבוסס על היכרות ישירה עם יהודים ועם
אורח חייהם ועל ראייה נכונה של 'מצבם האנושי' בעולם, ראייה המשוחררת מאמונות תפלות
וממשפטים כוזבים, שנטפלו לתדמיתם במשך הדורות. דרישה זו מגלמת קאטרינה בנובלה
הנקראת על שמה, בצורה המעלה אותה לדרגת סמל למצפון העולם המתקומם נגד העוול
הגדול שעוולה ההיסטוריה האנושית לעם היהודי.
 
לסיכום, הנובלה קאטרינה היא מלאכת-מחשבת של אהרן אפלפלד. ניכרת בה כתיבה מזוככת
של רב-אמן, שמצא בדרך העיצוב הספרותי המיוחד שלו - המשתכלל והולך אצלו מספר לספר -
את האיזון המתאים בין הרעיונות והתמונות הממלאים את עולמו. דרך-עיצוב זו מושתתת על
גישה ריאליסטית למציאות, וזו מגולמת ביצירותיו בעלילה קונקרטית הבנויה
ומציגה תפיסת-מציאות (או במינוחו של מנחם ברינקר - ה"ממודלת" מן החיים
מחומרי-מציאות
ו"ממדלת" אותם). במסגרת עלילה קונקרטית זו צומחים הרעיונות כחלק מן המציאות
הקיומית-והפיסכולוגית המעוצבת בה, וזו מכוונת גם את החלומות וההזיות המופיעים בה
ומתנה את קיומם בהסתברות של יכולתם למש חלק אינטגראלי שלה.

  תיאורי הטבע בקאטרינה \ שי רודין

הנובלה "קאטרינה" שופעת תיאורי טבע בעלי משמעות עמוקה. תיאורי הטבע מסייעים
לקורא בהבנת עולמה הפנימי של קאטרינה וכן בהבנת מהלך חייה והאירועים
הפוקדים אותה. הטבע מתגלה כאמצעי עיצוב של דמותה של קאטרינה וחושף את נפשה
הפיוטית.
 
עולם של ניגודים
פתיחת הנובלה שופעת תיאורי-טבע ומנוסחת בפיוטיות רבה. הפתיחה עומדת בניגוד לדמותה
של קאטרינה, דמות של גויה מחוספסת, אלימה וחסרת מעצורים. הקורא שואל את עצמו כיצד
תיתכן ראייה עדינה כל-כך של הטבע ויכולת ביטוי מעודנת על-ידי קשישה גויה
ופרימיטיבית? קשה לענות על השאלה הזאת, ולרגע נדמה שאוצר מילים פיוטי וראייה שכזאת
הם בבחינת חוסר מהימנות וליקוי בכתיבה. אך הפיוטיות שמאפיינת את פתיחת הנובלה
גורמת לקורא לגלות אהדה וסימפתיה כלפי קאטרינה. תיאורי הטבע המוצגים על-ידי
קאטרינה עצמה מגלים פן אחר של קאטרינה: רך פיוטי ושלו. קאטרינה היא אמנם גויה
פרימיטיבית, אך נפשה זכה ופיוטית.
 
נפשה של קאטרינה מעוצבת בעזרת הטבע, וזהו עיצוב יוצא דופן השוזר זוהר ואור על
הייחודיות המתגלה בה וזאת בניגוד למהותה הפרימיטיבית.
 

הטבע כמקור להארה
 הטבע מאפשר לקאטרינה להגיע להארה. המראות הנשקפים מחלונה מאירים את סיפור חייה
באור חדש: "כשאני עוצמת את עיני אני פוגשת פנים אחרות, פנים שלא ראיתי קודם לכן"
)עמ' 6(. הטבע מתקשר לתובנה2, ואכן במהלך ישיבתה למול החלון הפתוח סוקרת קאטרינה
את חייה מנקודת מבט שלווה, חכמה ומפוכחת יותר. "כשהאור בעיצומו, נשטחים המרחבים עד
לנהר הפרוט, ומימיו בעונה זו כחולים כעצם הזוהר... לילות הקיץ בעונה זו ארוכים
וזוהרים..." )עמ' 5(. קאטרינה מגיעה לתובנה ש"השנים בנכר הרחיקו אותי מפלאים אלה,
והם נמחקו מזיכרוני, אך לא מלבי כמסתבר" )שם(.
 

הטבע קשור לשורש נשמת האדם
 פלאי הטבע קשורים לליבה ולנפשה של קאטרינה, ועל-כן מסמל הטבע את החזרה לשורשיות,
החזרה לאחוזת אבותיה של קאטרינה, ולמעשה, את השלמת המעגל בחייה: "ועכשיו, כמו שאומר
המשל, חזרו המים אל הנהר, המעגל נשלם ואני שבתי לכאן" )עמ' 7(. הטבע, כאמור, מקושר
בתודעתה של קאטרינה לשורשיות. זהו מקום בראשית, מקום ראשוני, ועל כן שואפת
קאטרינה לשוב אל הטבע במשך כל חייה.
 
לדעת קאטרינה, בחסות הטבע האדם טוב יותר, משום שהטבע מזכך את הנפש: "היהודים
בכפר הן בריות מיוחדות במינן. העצים והשקט זיככו את אמונתם" )עמ' 08(. אך בניגוד
לזיכוך הנפש, הטבע מדגיש את האנטישמיות המושרשת באיכרים הפשוטים השונאים
יהודים ללא כל רציונל אלא מתוך מסורת. )ראייה זו מודגשת מאוד בסיפורו של אפלפלד,
"המצוד"(.
 
בימי הכלא הקשים, כאשר קאטרינה מנותקת מהטבע, היא חשה סגירות וניתוק נוכח הריחוק
מהאדמה ומהנופים. נקודות האור היחידות בחייה הן אותן יציאות לעבודה בשדה, בהן היא
מרגישה שיכורה מן האוויר.
 
קאטרינה רואה בחיים לצד הטבע אידיאל, ועל כן היא בורחת עם ילדיהם של רוזה
ובנימין לבקתה בלב כפר בתקווה לגדלם גידול נכון ובריא. ברגע שהיא מגיעה לכפר עם
הילדים היא אומרת: "אל הכפר הגעתי בצהריים. כפר קטן... כאן הגבעות מאירות פנים,
הערוצים רחבים ופתוחים, השלג נח ברגיעה ופרישתו בהירה ורכה" )עמ' 53(. גם כאשר
נולד לה בנה בנימין היא מבטיחה לקחתו אל הטבע, שם היא מאמינה יהיה מוגן מהרוע
האנושי. "אני רוצה להרחיק אותו" היא אומרת לקשישה יהודיה עוברת אורח, "מקולות גסים
ומהתנהגות בלתי אנושית. אני רוצה שיראה הרבה ירק והרבה מים, ולא יהיה בקרבתם של
הסייסים" )עמ' 08(.
 

הטבע מזכיר לקאטרינה תקופות חיים ומעורר בה זיכרונות נשכחים
 הטבע מעלה בקאטרינה זיכרונות של שלבים שונים מחייה, ולמעשה, כל תמונת נוף מתקשרת
בתודעתה לתקופה או לאירוע שחוותה.
 
כרי הטבע הפתוח מעלים בתודעתה זיכרונות נשכחים: "בבקעה זו שמעתי לראשונה קול
ממרומים... הקול זכור לי בצלילות רבה, בת שבע הייתי ולפתע שמעתי קול... והקול אמר
לי, 'אל פחד, בתי'" )עמ' 7(. היא נזכרת בילדותה, בהוריה, בכלבה זימבי : "כשאני
מקשיבה לדממה עולים מתוך הכרים המראות הרחוקים וממלאים את עיני. אתמול חזיתי מראה
בבהירות רבה... אבא יושב מתחת העץ וסובא לאטו מבקבוק וודקה... אני גואה בבכי... אמא
פורצת כרוח מתוך הבית ואני משתתקת מיד" )עמ' 9(.
 
מראה השדה הפתוח מזכיר לקאטרינה תקופות מאושרות שחלקה עם בנה בנימין: "יש ימים,
שאני רואה אותו באמצע השדה או בין המכלים הפתוחים, המצקות והמילים הגסות. בכל אתר
ואתר הוא שרוי" )עמ' 301(.
 

 
הטבע מפיג את בדידותה של קאטרינה
 הטבע בנובלה משמש כאמצעי להפגת הבדידות אצל קאטרינה, בתקופות של אבדן ומשבר.
 
מאז בריחתה מהבית ועד לחזרתה לאחוזת אבותיה בגיל שמונים הייתה קאטרינה בודדה כמעט
כל חייה. רוב האנשים האהובים עליה מצאו את מותם תקופה קצרה לאחר שהכירה אותם:
אימה מתה בעודה ילדה צעירה, רוזה ובנימין, אצלם עבדה ולמדה להכיר את היהודים,
נרצחו בפוגרומים )זה אחרי זה(, ולבסוף גם בנה האהוב נרצח.
 
הטבע משמש נקודת אור יחידה בחייה של קאטרינה שמאופיינים בבדידות ובניכור. קאטרינה
שונה מן הסביבה הגויית ממנה צמחה ונתקלת בקשיים מרובים עת היא מנסה להשתלב בקהילה
היהודית; הטבע בו היא מתבוננת מבעד החלון הפתוח עוזר לה: "אלמלא החלון הרחב, הפתוח
לרווחה, אלמלא הוא, המוציא אותי ומביא אותי, הייתי כלואה כאן כבבית הסוהר, אך הפתח
הזה, בחסדו, מוציא אותי בקלות, ואני משוטטת על פני הכרים כבימי נעורי" )עמ' 6(. היא
חוזרת ואומרת: "כל עוד החלון פתוח והעיניים ערות, אין הבדידות פוגעת בנפשי" )עמ' 7
(.
 
במשך ארבעים שנותיה בכלא, שנים בהן מתייסרת קאטרינה בעקבות השמדת היהודים, סובלת
קאטרינה משום שהיא מנותקת מהטבע. יציאותיה המועטות לעבודה בשדה, מעניקות לחייה
אור ודרור כפי שהיא מספרת: "עבדנו בשדות הפתוחים והיינו חוזרות הביתה )לכלא(
שיכורות מהאוויר הצח" )עמ' 201(.
 

אפיון דמויות באמצעות דימויים מעולם החי
 
קאטרינה נוהגת לאפיין אנשים בעזרת דימויים מעולם החי. כדי להמחיש את עזות מצחה של
אימה, אומרת קאטרינה ש"אף הפרות לא העזו פנים נגדה" )עמ' 9(; על אשתו החדשה של
אביה, מותחת קאטרינה ביקורת ותאורה הוא תאור לגלגני: האם החורגת בעלת פנים עצורות
"כמו אצל סוסי עבודה" )עמ' 11(.
 
בתקופת ילדותה, מדמה קאטרינה את היהודים לעורבים )עמ' 51(, זאת משום שחונכה
להאמין שהיהודים גנבים, ומשום שהגויים סביבה התייחסו ליהודים כלחיות שאפשר לצוד
)גם בסיפור "המצוד" של אפלפלד אנו פוגשים בדייג שאוהב לצוד יהודים(.
 
הדימויים מעולם החי מסייעים לקאטרינה אף באפיון תכונותיה שלה: כדי להמחיש את
ההבדל בין אומץ ליבה של האם לבין פחדנותה שלה, אומרת קאטרינה שאף הצרצרים
מחרידים אותה בלילות )עמ' 21(.
 
שימוש מיוחד עושה קאטרינה כאשר היא מזכירה את כלבה זימבי: הכלב מקשר בין קאטרינה
לאימה, משום שלשתיהן יש יחס חם כלפיו, אך כל אחת מגלה את יחסה לכלב בצורה שונה:
"גם אמי אהבה את זימבי, אך הייתה זו אהבה שונה, רתועה וללא מגע, אבל היצור האילם
כנראה הרגיש, כי יש לאישה קשת יום זו יחס אליו, והיה מקפץ לקראתה בחיבה" )עמ' 01(.
הכלב יוצר את הקשר הרוחני בין האם לביתה הגובר על הזמן והמקום: "לפעמים נדמה לי,
כי דרך גופו של זימבי אני קשורה אל אמי המנוחה. אהבתנו את זימבי חיברה את נפשותינו
בכוח נסתר" )שם(.
 
הכלב אף שותף לרגשותיה כלפי אביה: "מאבי פחד פחד מוות" )שם(, וכשקאטרינה מרגישה
מאוימת בעקבות התנהגות אביה נכתב: "זחלתי מתחת לשולחן ככלב ולא הוצאתי הגה מפי"
)עמ' 11(.
 
אפיון דמויות ומצבים באמצעות מושגים הלקוחים מעולם הטבע מדגיש את
השורשיות של קאטרינה, את הקשר שלה לטבע ומבהיר את מקום הטבע בחייה.
 

עונות השנה
 
לעונות השנה בנובלה תפקיד בעל משמעות והן מסמלות אירועים חשובים בחייה של
קאטרינה.
 
עונת החורף משמעותית מאוד בחייה של קאטרינה. היא מתחילה לעבוד במשפחה יהודית עם
בוא החורף ובגללו. היא מנסה לברוח מן המשפחה היהודית ולחזור לרחוב הגויי, אך הקור
מחזיר אותה למשפחה שם נרקם קשר מיוחד ונדיר בינה לבין רוזה והילדים.
 
התקרבות החורף מזכירה לקאטרינה את ילדתה שנמסרה לאימוץ.
 
כאשר מתארת קאטרינה את הלווייתה של רוזה, היא מתארת בהתחלה את הסביבה, ורק בהמשך
מספרת על הרגשתה הפנימית: "את ההלוויה בשלג לא אשכח. המתים היו רבים מן המלווים,
השלג ירד בלא הפוגה והשקט היה כמו קרח" )עמ' 33(. תיאורי השלג והקרח מייצגים את
הקרח בליבה של קאטרינה בעקבות מות חברתה הטובה ואשת סודה-רוזה.
 
כאשר מגורשים קאטרינה ובנה בנימין מן האכסניה, קאטרינה חשה ייאוש ואומרת: "החורף בא
בבת אחת ובחוזקה" )עמ' 38(. אמירה זו מראה, שהיא מבצעת השלכה של מצבה - מצב של אי
וודאות ומתארת אותו כחורף; ומכאן שהחורף הפנימי אנלוגי לחורף החיצוני.
 
כאשר נמצאת קאטרינה בבית הכלא וצופה בחפצים אשר נבזזו מיהודים מועברים לאסירות
היא כותבת: "החורף ארוך וחשכתו רבה והקיץ כמעט ואינו מוחש" )עמ' 901(. החשכה הפיזית
מתקשרת לחשכה ששררה בזמן מלחה"ע השנייה, זמן השמדת יהודי אירופה, בו איבד העולם
צלם אנוש ויכולת חמלה בסיסית.
 
לסיכום,
קאטרינה קשורה עמוקות לטבע, קשה לה להיות מנותקת ממנו והטבע מסמל יציבות שכה
חסרה בחייה: מן הטבע היא באה ואל הטבע היא חוזרת בגיל שמונים בהגיעה לאחוזת
אבותיה. הטבע רק הוא נשאר כמות שהיה - בניגוד לחייה הסוערים רבי התהפוכות של
קאטרינה. מודגשת בנובלה תפיסת זמניותו של האדם אל מול נצחיותו של האל והטבע.
 
הטבע מתקשר בנובלה להוויה הגויית ולשורשיות הגויית, אך הוא בא להאיר את הפן הרגיש
והפיוטי בנפשה של קאטרינה - המנוגד למעשיה ולהתנהגותה האלימה. אותו פן פיוטי ורך
מקרב את קאטרינה ליהודים וליהדות, והוא מתגלה ביחסה אל הטבע וביחסה אל היהודים.
הטבע מסמל את הטוב שבעולם, האדם טוב יותר בחסות הטבע וכל חייה מנסה קאטרינה לשוב
אל הטבע, כמו שמנסים לשוב אל גן העדן האבוד.
 
בסוף הנובלה נשלם המעגל, וקאטרינה חוזרת אל הטבע, שמשמש רקע לנידויה ואותו חלון
הפתוח לרווחה משמש קרקע פורייה לסקירת חייה של קאטרינה מנקודת מבט מפוכחת, בוגרת
ובריאה.
 
הערות שוליים
 
הארה:
מצב של התעוררות נפשית והבנה של דברים רוחניים ומיסטיים; התגלות
רוחנית; התגלות אמת עמוקה עקב השראה של כוח עליון.
 
הבנה, בעיקר הבנה ברורה הבאה בעקבות בירורם המפתיע של עניינים סתומים
ומטושטשים.
 
תובנה - הבנת המשמעות או המהות האמיתית או העמוקה של דבר.

השוואה בין זהות רותנית לזהות יהודית

 

התחום

זהות רותנית

זהות יהודית

כבוד הדדי, עונשי גוף

"מי שנולד בכפר רגיל בעלבונות. אמי הלמה בי וגם אבי לא חס על גופי" ( 17 ).

"היהודים לא מכים אבל כועסים בשתיקה" (68).

שתייה

שתייה לשוכרה. "לאחר שתיים-שלוש כוסיות שוב אין חשים בכאב" (18).

יהודים שותים אך אינם משתכרים, גם לא בעלי בתי המרזח ( סאמי יוצא דופן ).

הרגלי ניקיון

לכלוך: "כבר חודשים לא ראה גופי מים. בגדי ספוגים היו ריח טחב, וודקה וטבק, זוהמה שאדם מתרגל אליה עד ששוב אינו חש בה " (19).

ליהודים ריח של סבון, בתיהם נקיים, בייחוד לקראת חג הפסח.

פחד

העדר פחד ( מאריה )

פחד תמידי

דבקות בחיים

נכונות לאלימות ולמלחמה, גם אם התוצאה היא מוות.

דבקות בחיים, נכונות לקבל את הדין ולשרוד.

היחס בין גוף ונפש

פיזיות, יצריות, דאגה לצורכי היומיום

רוחניות חשובה יותר מגופניות.

ערכי מוסר

קיצוניות: פריצות מינית, גניבות ( בעיקר מיהודים ), שתייה לשוכרה, אלימות – אונס, מכות, רצח.

מתינות: "הכול במשורה: האכילה, השתייה, המשגל"(21); "הם לא מתנזרים מהנאות העולם הזה, אך אין אצלם להיטות"(25);מתפרנסים ביושר.

דת

אמונה פרימיטיבית,נצרות מהולה באמונות אליליות; היחס ליהודים: אנטישמיות פרימיטיבית, שנאה על רצח ישו, פחד מן הזר, אמונה בשדים ורוחות: "אין לך קל מלשנוא יהודים" (20).

קיום מצוות בבתים דתיים-מסורתיים, שמירת כשרות, שמירת שבת וחג, קבורה יהודית. "דתם של היהודים...מאופקת" (20).יש גם יהודים חופשיים שאינם מקיימי מצוות. יש התבדלות מן הגוי – אבל אין שנאה.

השכלה

בורות, פרימיטיביות, אמונות תפלות: "אצלנו בקושי לימדו ארבע שעות...אצלנו ילד שוחה בנהר, דג דגים ותופס סייח במרוצתו" (20 ).

"הזאטוטים לומדים משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה" (20);"הבית מלא ספרים כמו במנזר"(24);אברהם ומאיר לימדו אותי לקרוא גרמנית"(33).

היחס לעבודה

בכפר – עבודת אדמה. בעתות משבר – הזנחת המשק.בעיר – בתחנה – חיי עצלות, גנבות מרובות מהיהודים במקום להתפרנס ביושר.

חריצות: "הם (היהודים) חרוצים עד אימה" (24); "יש איזו כפייה בחריצותם" (25).