המורשת של עמק חפר

בימים אלו מלאו 75 שנים למצור על גבעת חיים, אירוע שהתרחש לפני זמן רב, בתאריכים 26-25 בנובמבר בשנת 1945, והונצח בגלעד הניצב בין גבעת חיים לעין החורש. יהודה קליין מגבעת חיים מאוחד מספר על האירוע ועל דרכי הנצחתו.

ציור: עובד בארי

תקציר האירוע: בשישי בלילה, 23 בנובמבר 1945, נתפסה ספינת המעפילים ברל כצנלסון בחוף שפיים. למחרת שלח ארגון ההגנה שתי מחלקות פלמ"ח לפוצץ שתי תחנות רדאר: בסידני עלי (ליד שפיים) ובגבעת אולגה. המבצע הצליח חלקית, המחלקה באולגה נחשפה ולוחם אחד נפצע והובל לגבעת חיים. הבריטים עקבו בעזרת גשש אחרי טיפות הדם של הפצוע  שהובילו לקיבוץ והכריזו על עוצר כדי לאתר את לוחמי הפלמ"ח. הפצוע הועבר בינתיים למעברות ומשם לבית החולים בלינסון, והלוחמים הספיקו לחמוק מהקיבוץ מבעוד מועד.

ביום ראשון פשטה הידיעה על העוצר ברחבי הארץ ואלפי מתנדבים נהרו מכל עבר ובאו לעזרת הקיבוץ הנצור. מרביתם הצליחו להיכנס לגבעת חיים, וחלקם נבלמו על ידי השוטרים הבריטים. למחרת צעדו מאות המתנדבים בגוש מלוכד לעבר גבעת חיים. הבריטים הפעילו כנגדם אש מקלע. שישה אנשים נהרגו, אחד נפצע קשה (ונפטר כעבור כמה שנים) ו-40 איש נוספים נפצעו. גם בתוך גבעת חיים היו עימותים אלימים שגבו את חייהם של שלושה מחברי הקיבוץ. אחרי הצהריים התפנה הכוח הבריטי, כשהוא לוקח איתו כמה מאות עצורים ללטרון. הפרשה נידונה בפרלמנט הבריטי ועוררה התנגדות רבה ברחבי העולם. יש שרואים באירוע את תחילת הדרך לסילוקם של הבריטים מהארץ.  

ועתה, 75 שנים לאחר המצור, רוחשות פעילויות של התחדשות באזור. בסוף שנה"ל תש"ף פנו אליי תלמידי שכבת י"ב בבית הספר מעיין ביזמה מבורכת: מכיוון שלא הותר להם לעשות מסיבת סיום בגלל הקורונה, הם ביקשו לנטוע עצים באנדרטה ולשפר את מראה סביבתה. גייסנו כספים מקיבוצי הסביבה ומבית הספר, ארנון אייזנר מקיבוצנו ריכז מקצועית את פרויקט הכנסת מערכת השקיה קבועה וחפירת בורות ובתחילת יולי נטעו כ-50 בנים ובנות 50 עצי אלון במתחם האנדרטה.

עמי בארי, חבר עין החורש, אסף במשך כעשר שנים חומר רב אודות המצור והוא חיפש דרך לאגד את כל החומר לספר. כדי לקדם את הוצאת הספר הוא פנה אליי לעזרה בהפקה, וכך מצאתי את עצמי נרתם שוב לגיוס המימון. המועצה הצטרפה לתרומת עין החורש וגבעות חיים והספר עומד להתפרסם בקרוב.

במקביל מופק סרט לקראת אירוע ה-75 למצור, ובו יישמעו עדויות שונות, שחלקן התגלו לאחרונה. מאיה רווה מכפר חגלה לקחה על עצמה את הפקת הסרט ואני - איש התוכן. עבודתנו כוללת ראיונות מרתקים עם אנשים בסביבה, רובם נושקים לגיל 90. 

כאן המקום לציין בהערכה רבה את עבודת הגמר של ארנון טל בסיום כיתה י"ב, 1986. ארנון אסף עדויות רבות מאנשים שלקחו חלק באירוע המצור, רובם אינם איתנו כיום. עבודתו (בת ה-34 שנים!) היא לעזר רב עבורנו, הן בהוצאת הספר והן בהפקת הסרט.     

נשאלת השאלה: למה בכלל חשוב כל כך לדבר ולתעד את האירוע? 
* אני רואה בו אירוע היסטורי יוצא דופן מבחינת הצעד הקיצוני שנקטו הבריטים: ירי על אנשים חפים מפשע, שאינם חמושים, שבאו לעזרת גבעת חיים.  
* האירוע הינו חלק מההיסטוריה שלנו על אדמתנו. חלק מתולדות הקיבוץ והעם שלנו; החל מספינת המעפילים ברל כצנלסון שהורידה את ניצולי השואה בחוף שפיים, ועד למאבק ההגנה, הפלמ"ח ואנשי היישוב היהודי בארץ.
* תופעת הערבות ההדדית וגילויי הסולידריות של האירוע בין כל שכבות העם ראויים להיזכר. חשיבותם עולה בעיניי יותר כיום, נוכח הפירוד המתרחב בעם.
* זהו סיפור של תעוזה והתגייסות אזרחית שאסור לשכוח, וחשוב לי להנחילו לדורות הצעירים, שידעו מה היה פה. כמו שנאמר: והגדת לבנך.
* יש לי גם נגיעה אישית בסיפור; ההורים שלי היו מעורבים מאד במתרחש. אבא שלי היה אז מא"ז (מפקד המקום). במשך השנים שמעתי בבית סיפורים רבים שנחרטו בזיכרוני אודות המצור; בין השאר איך הכניסו את הפלמ"חניק הפצוע לבית שלנו. 
כל המכלול הזה מחבר אותי לאירוע הזה, לעשייה ולהנצחתו, וכמובן גם קורטוב של שגעון.