מאת ברוריה קויתי, מנהלת מרכז התיעוד במועצה


פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל: הארכיונים של עמק חפר נפתחים, והסליקים נחשפים  

מסע בין הסליקים של יישוביי עמק חפר, ותיעוד נדיר מהימים של לפני קום המדינה

יישובי וקיבוצי עמק חפר שיחקו תפקיד חשוב בהקמת המדינה. מקום המדינה ועד היום התגלו סליקים רבים ברחבי העמק שמנציחים את הלחימה שהייתה כאן, כדי שתקום מדינה. לקראת יום ההולדת ה-71 של מדינת ישראל, נפגשה ברוריה קיויתי, מנהלת מרכז התיעוד של עמק חפר, עם "זקני הכפר" שפתחו את הארכיונים וסיפורו לה כיצד "הביחד הישראלי" ניצח, וכיצד לחמו בעמק חפר על הקמת המדינה היהודית. 


משמר השרון – "מקום קטן שמנציח תקופה גדולה"

צילום: יוסי קויתי

עידו לבנה, מנהל ארכיון משמר השרון, מספר על הסליק של היישוב, שנקרא "אבוס מסתובב".
הסליק שכן במבנה ששימש כחדר לעגלים יונקים. כדי להיכנס לסליק צריך להזיז שוקת, לרדת בסולם מתכת צר לתוך בור חפור בעומק של ארבעה מטרים. בתוך הסליק רואים את מדפי העץ, שעליהם מונחים עדיין רובים, אקדחים ואפילו מרגמה אחת מוכנה לפעולה. הסליק של משמר השרון היה סליק "פעיל", כזה שהנשק הוצא ממנו, פעל וחזר עד לפעולה הבאה. הסליק נבנה על יד המוסך ומאחורי חורשת ברושים, שהסתירה אותו. 
"בשבת השחורה", מספר מנהל הארכיון עידו לבנה, "ראו חברי הקיבוץ את הג'יפים האנגליים, ובתוכם ה'כלניות' מחפשים אחר הנשק במגלי המתכות. הם לא מצאו דבר".
הסליק של משמר השרון חובק בתוכו סיפורים וזיכרונות רבים. חלקם עוברים מפה לאוזן וחלקם מסב לאב ולבן, המספרים על גבורתם של אנשי היישוב, שהשתתפו במלחמה על הקמת המדינה, ולקחו בה חלק. אנשי הקיבוץ אומרים על הסליק שהוא "מקום קטן שמנציח תקופה גדולה".


כפר חיים- "מאחורי דלת ועוד דלת"

צילום: יוסי קויתי


נחמן רונן, ממושב כפר חיים, נקרא על ידי המקומיים "משמר ההיסטוריה". הוא כמעט היחיד שמכיר את הדרך לסליק המקומי שנמצא מאחורי באר. 
כדי להיכנס לסליק צריך לפתוח את הדלת הכבדה של הבאר הישנה, שנחפרה עוד לפני הקמת המדינה. "אבא שלי היה אומר: 'נחמן, בבאר יש סליק...' אבל כנער לא התעניינתי ולא הקשבתי". כשהתבגר, החליט נחמן לחפש את הסליק. הוא פנה לחבר אישי מ"יחידת חילוץ גולן", פתח את דלת הבאר, צייד אותו בפנס, הוריד אותו בחבל סנפלינג מיוחד לתחתית הבור, וביקש ממנו להקיש על קירות הבאר ולחפש פתח, שדרכו אפשר להכניס נשק במהירות ובקלות ואף להוציאו.
רונן מספר כיצד הוא נזכר באביו אומר: "צריך להוציא לבנה על יד הסולם, ואז תיפתח פי הבאר, ומאחוריה יימצא כל הנשק".  נחמן לא מצא דבר, התאכזב, אך לא איבד תקווה: הוא קרא לצוות גוזמי העצים מהכפר, שהצליחו למצוא את הדלת של הסליק, להזיז את הלבנה ולהגיע לדלת הברזל.  מאחורי הדלת הייתה דלת נוספת, שנפתחה, ואז נגלה חלל גדול, ששימש בזמן מלחמת העצמאות כסליק. הסליק היה ריק מכלי נשק, אך נמצא בו מרעום של רימון כזכר לתקופה, שבה נלחמו חברי הכפר כנגד השלטון הבריטי, ולא ויתרו עד שקמה מדינה יהודית.
נחמן מספר את הסיפור בהתרגשות: "לא ויתרנו, לחמנו גם כשלא היינו בטוחים שננצח. והנה, סליק הבאר, שעליו דיברו זקני הכפר, אכן קיים ונמצא 70 שנה אחרי".

קיבוץ מעברות – "אסלה מסוכנת"

צילום: יוסי קויתי

גדעון אלון, אחד מהילדים הראשונים של קיבוץ מעברות, מכיר היטב את הסליק של הקיבוץ.  "הסליק הראשון", מספר גדעון, "היה בקומת המרתף של בית הילדים. כבר ב-1934 בנו את בית הילדים ובנוסף לו קומת מרתף כדי להציב במקום סליק, שבו יוכלו להחביא את הנשק, שהצליחו לרכוש בדרכים רבות ומגוונות, כמו גניבה, קנייה, פריצה למחנות הצבא הבריטי ובדרכים לא חוקיות אחרות".
"הכניסה לסליק", הוא מספר, "הייתה דרך התקרה, שעליה הוצב בית שימוש. כשרצו להיכנס, הזיזו את האסלה, וירדו למטה לקומת המרתף. מעטים מאוד ידעו על כך. כשהבריטים החלו לחפש נשק בקיבוצים, הוחלט להעביר את הסליק מבנייני הקיבוץ לפרדס. רק שני אנשים, שנקראו 'סליקרים', ידעו היכן טמון הנשק. הנשק הונח במיכלים גדולים של מתכת בעומק של כמה מטרים בתוך האדמה. כשהיה צורך, הורה מרכז הקיבוץ לשני ה'סליקרים' להוציא את הנשק, ולחלקו לחברים. כשהסתיים האירוע, הוחזר הנשק על ידי שני הסליקרים בלבד! החשאיות הייתה עצומה.
"כשביקשתי מאחד 'הסליקרים' לשמוע על הסליק ולראותו", מספר גדעון, "נאלצתי  להישבע בכל היקר לי שעד מותו של ה'סליקר' לא אספר דבר. וכך היה. רק לאחר שהלך אחרון ה'סליקרים' לעולמו, הוצאו המיכלים והנשק מהאדמה, ופורסם הסיפור".
בבאר, שהפכה למוזיאון, אפשר לראות שלל כלי נשק נקיים, מסודרים ומוכנים לפעולה. יש שם בעיקר נשק בריטי אך גם פולני, גרמני, בלגי, צרפתי, איטלקי ואפילו מקלע כבד אחד. 
"קיבוץ מעברות היה חלק ממערך ההגנה על המדינה. מספר אלון, "הקיבוץ אגר נשק, השתמש בו כשהיה צריך, ושמר על ההתיישבות גם בימים קשים. כולנו היינו מאוחדים כשהמטרה הייתה להילחם בבריטים ובערבים ולהציל את ההתיישבות היהודית".


עין החורש- "השעון הוקרב"

צילום: יוסי קויתי

עמי באר מקיבוץ עין החורש, מספר שהסליקים היו הדבר הסודי ביותר במשק. "אסור היה שאף לא אחד ידבר או יספר על כך, והיה פחד גדול שהנשק ייתפס. היו כמה סליקים בעין החורש. אחד היה על גג המכבסה, ואחר היה מתחת למדרגות של בית הביטחון, אבל הנשק היה מוסתר גם בצינורות גדולים. הצינורות היו טמונים עמוק בתוך הקרקע, בעיקר בפרדסים או על יד עמודי חשמל, כדי שהבריטים לא יגלו אותם בגלאי המתכות ומעליהם היה פתח בעל ברגים. שני אנשים בלבד ידעו היכן מוחבאים הסליקים, ואנשי הקיבוץ אפילו לא ידעו מי הם האנשים האלה. כל כך חשאי היה הכול. ה'סליקרים' היו חופרים באדמה, מוציאים את הנשק, פורסים שמיכה, מנקים את הנשק ומחזירים למקומו". 
אביו של עמי, סניה, סיפר לו שכשהיה נער, יום אחד ה"סליקרים" ניקו את הנשק, ולא מצאו אקדח אחד. הם קראו לו, כיסו את עיניו, אחזו בידו, והובילוהו  לפרדס. הם הורידו אותו לקרקעית האדמה, וביקשו שימצא את האקדח בשתי ידיו. הוא לא הצליח, אז הם קשרו את רגליו ושלשלו אותו בחבל כשראשו כלפי מטה לעבר המיכל שבאדמה לתוך הסליק עצמו. סניה חיפש בשתי ידיו את האקדח, ולבסוף גם מצא אותו. כשחזר הביתה רצה לבדוק את השעה, ורק אז גילה, שבזמן החיפוש נשמט השעון, שהיה יקר לו מאד ומזכרת ממשפחתו מימים רחוקים. את השעון קיבל סניה מאביו טרם עלייתו ארצה מפולין.
המשפט שנכרת כל כך חזק בזיכרונו היה כשאביו ציווה: "זכור אותנו כל שעה". וסניה זכר.

"האקדח"

"סיפור מקומי נוסף מספר איך הגיע אקדח גרמני לידיו של שמואל שוורץ", מספר עמי. "בשבת השחורה, כשלא נמצא כל נשק ביישוב, נלקח שמואל לפרדס על ידי קצין בריטי, שאמר לו: 'אני יודע שיש כאן סליק, ואתה יודע היכן הוא'. שמואל, כמובן, לא דיבר ולא סיפר דבר. אז אמר לו הקצין הבריטי: 'שנינו יהודים, אני נותן לך אקדח, שובר את הנוקר, כדי שלא תירה בי. השתמש בו!'" והלך. כך קיבל שמואל אקדח גרמני מקצין בריטי בשבת השחורה. הוא שמר עליו מכל משמר, ועד היום מונח האקדח במקום של כבוד בארכיון הקיבוץ. "אף לא סליק אחד מצאו בעין החורש", מסכם עמי בגאווה, "אפילו לא בשבת השחורה. מי יודע, אולי עדיין חבויים רובים ואקדחים מתחת לרגלינו בקיבוץ...".


סיכום קצר

אני, כותבת שורות אלה, מנהלת מרכז תיעוד עמק חפר ברוריה קויתי, הסתובבתי בתקופה האחרונה נרגשת בשבילי העמק, חשתי את מגע ההיסטוריה. פגשתי אנשים, שחיו בעת ההיא, לחמו ורוצים לספר, ולרגע הרגשתי שחזרתי אחורה לימים הקשים של מלחמת העצמאות. ימים, שבהם לא היה ברור שתקום מדינה יהודית. ימים, שכל אחד תרם מה שיכול היה, ועשה הכול כדי שה"ביחד הישראלי" ינצח.