משלחת הנוער לזיגן

את החוויה של הקיץ האחרון לא אשכח במהרה. הכל התחיל בהרצאה בבית הספר שבה סיפרו לנו על משלחת הנוער למחוז זיגן בגרמניה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות. ניגשתי למיונים ולהפתעתי הרבה – עברתי! כך התגבשה לה קבוצה של 18 נערים ונערות גאים ומצפים.
לאחר זמן מה החלו ימי ההכנה - יומיים שבהם עברנו על התוכנית המצפה לנו בגרמניה, הודרכנו לגבי כללי ביטחון, התגבשנו, ולמדנו נימוסים והליכות, כי בכל זאת אנחנו מייצגים שם את עמק חפר. 
קיימנו עוד שני מפגשי גיבוש כדי לחזק ולחבר את הקבוצה.

יוצאים לדרך

בשלהי יולי, באמצע הלילה, הגענו מלווים בבני משפחה ובמזוודות מפוצצות דברים לא נחוצים, עמדנו ליד בנייני המועצה וברגשות מעורבים נפרדנו מהמשפחות התומכות ויצאנו להרפתקה המלהיבה.
בבוקר כבר הגענו לשדה התעופה בפרנקפורט ומיד היה שינוי באווירה; הכל מסודר, שקט, פתאום העברית נעלמה (כך גם מיזוג האוויר) ואנחנו ממשיכים לצעוד, נרגשים מהמפגש ההולך וקרב עם חברי המשלחת הגרמנים. והנה הם עומדים מולנו לאחר חודשים רבים של ציפייה, כל אחד מוצא את המארח שלו והאנגלית החלודה מנסה להתחיל ולהתגלגל על הלשון. 
יצאנו משדה התעופה ובן רגע החום הכבד היכה בנו - 40 מעלות! ומה יותר מתאים למזג אוויר נוח שכזה כמו פיקניק?! התמקמנו במקום ציורי והתחלנו להכיר זה את זה, תוך כדי התגברות על המבוכה הגדולה. לאחר שסיימנו להתלונן על החום, לאכול מכל טוב, לשחק ולדבר התחלנו את הנסיעה שלנו להיידלברג - עיר קסומה ועתיקה באמצע גרמניה, שמלאה בעצים ומבנים מעוצבים עד לפרט הקטן והאחרון. לאחר כשלושה ימים מלאי חוויות שבהם הספקנו לחוות עוד פיקניק, סופת ברקים קטנה ועוד טיול קטן שהסתיים מוקדם מהמצופה בשל גשם כבד נוסף, נאספנו בידי המשפחות המארחות שלנו סוף סוף והגענו לזיגן. כל אחת ואחד מאיתנו הוכנס במלוא האהבה והקבלה לתוך בית מארח והפך להיות בן משפחה לשבוע שלם.

להרגיש בבית בזיגן

עוד לפני שנכנסתי לבית, חיכה לי שלט בעברית על הדלת מלא באינספור שגיאות (תודה גוגל טרנסלייט) - "ברוכה הבאה, אנחנו אוהבים אותך" וחיוך ענק מכל בני המשפחה. הם העניקו לי מתנות, עשו לי סיור ברחבי הבית והראו לי את החדר שלי לשבוע הקרוב. אני בתגובה הבאתי להם טחינה מהארץ וחמסה מיוחדת שהם תלו באמצע הבית. בארוחת הערב קיבלתי להפתעתי פלאפל תוצרת בית שהם הכינו וטעמו בפעם הראשונה במיוחד בשבילי. הרגשתי פשוט בבית. 
לאחר יומיים בהם לנו בבתים, טיילנו ברחבי זיגן וביקרנו בשני מוזיאונים ובבית קברות יהודי, ארזנו מספר דברים ויצאנו לקמפינג. 
אתר הקמפיג היה מדהים ביופיו; היו שם נהר ענקי, טברנה קטנה וחמודה ואיך אפשר שלא - כמויות בלתי הגיוניות של צמחייה. תוכנית הקמפינג כללה פעילויות משותפות, משחקים, בישול ואפילו שייט בקאנו. באותו שלב כבר ישנו באוהלים משותפים, דיברנו עדיין אנגלית מעט קלוקלת ולכולנו בלי יוצא מן הכלל היה חיוך מרוח על הפנים.
לאחר לילה קצר של שינה, ארוחת בוקר וארגון הדברים נסענו למוזיאון "האדאמר" שהיה בעבר בית חולים ומקום השימש כמוסד "המתת חסד" בזמן מלחמת העולם השנייה. בזמן שהקשבנו לסיפורי הזוועות שאירעו שם החזקנו ידיים ובכינו ביחד, ואז החלה ההבנה שזהו באמת דבר גדול שקורה פה.
יום אחר כך, ולאחר שכבר חזרנו והתמקמנו מחדש בבתים, התחלקנו לארבע קבוצות וכל קבוצה נסעה למקום התנדבותי אחר ברחבי העיר. הפעילות שבה השתתפתי כללה הגעה למקום מקסים המספק עבודות ולימודי בישול לאנשים מכל חתכי האוכלוסייה, וביחד עם חלק מהעובדים שם הכנו כולנו ביחד ארוחה גדולה, ערכנו את השולחן ונהנינו מארוחה טעימה ויוצאת דופן.
היום הבא היה יום חופשי עם המשפחות המארחות. כל משפחה בחרה כיצד לבלות איתנו ואילו לנו נותר רק ליהנות. המשפחה המארחת שלי בחרה לקחת אותי לעיר קולן, עיר יפהפייה וצבעונית הנמצאת במרחק של שעה בלבד מזיגן. בילינו שם במשך כל היום ויצא לי להכיר ולהתחבר עוד יותר לכל שאר בני המשפחה.
את היום שלאחר מכן בילינו בפיקניק חביב עם כל המשפחות המארחות, ומלבד המון פעילויות, סיור ביער ואינספור משחקי כדורעף, נהנינו גם ממספר בלתי מבוטל של עוגות ומרקים שהתגלו כטעימים ומיוחדים מאוד.

הגיע הזמן להיפרד

ביום האחרון עם המשפחות התכוננו למסיבת הסיום שהתקיימה באותו הערב. במסיבה עצמה הופענו על הבמה, שרנו, רקדנו ובעיקר הבכנו את עצמנו, אבל לאף אחד זה לא ממש הפריע. היו גם נאומים ומצגת תמונות מרגשת. באותו היום בשתיים בלילה כולנו הגענו לנקודת האיסוף מלווים בהורים המארחים. לכולנו זה הזכיר את הסיטואציה שכולנו לקחנו בה חלק רק מספר ימים לפני - הפרידה מההורים בישראל. הם קיבלו אותנו בברכה כל כך גדולה ונקשרנו אליהם בצורה בלתי מובנת בעליל בזמן קצר שכזה. היו שם המון דמעות, חיבוקים ואהבה וכולנו ביחד אמרנו שלום ועלינו על האוטובוס לברלין, ועמנו שק החוויות הבלתי נגמרות שאט אט נאספו בליבנו.
לאחר שבע שעות נסיעה קצרות הגענו לברלין היישר אל הבונדסטאג - בית הנבחרים הפדרלי של הכנסת, מקום מקסים ומחזה מרהיב מבחינת הארכיטקטורה, ולאחר הביקור הגענו לאכסנייה. אחרי ארוחת הערב יצאנו לערב חופשי ברחובות ברלין.
ביום הבא, עייפים מהלילה הארוך, הלכנו לבקר במוזיאון פתוח שמוקדש לחומת ברלין ולסיפורה, מקום שהתגלה כמרתק ומלמד. באותו היום ביקרנו גם במחנה הריכוז וההשמדה "זקסנהאוזן", עברנו שם סיור בשתי קבוצות במשך כשעה וחצי, ולבסוף התאחדנו כולנו המומים ומהרהרים ב"תחנה האחרונה", המקום שבו השמידו את האנשים. עמדנו שם כולנו מחובקים, חלקנו בוכים, הדלקנו נרות זיכרון ושרנו את השיר "imagine". זאת הייתה אחת החוויות המרגשות ביותר שיצא לי לחוות. הרגשת האחווה ההדדית, האהבה והקבלה פשוט לא עזבה אותי, ועם זאת סיפורי הזוועות משם נשארו איתי גם כן.
היום הבא הוקדש כולו לביקור ב"וילה וואנזה" (מוזיאון העוסק בתהליכי השואה ומלחמת העולם השנייה ובוועידת וואנזה שהתקיימה באותו המקום) ובהכנת טקס זיכרון משותף באנדרטת הזיכרון ותחנת הרכבת לשעבר "רציף 17". התחלקנו לקבוצות עבודה וכל קבוצה התעסקה בנושא אחר ובצד אחר של הטקס וביחד לאחר יום שלם של הכנות ערכנו אותו. באותו הערב הלכנו כולנו לתיאטרון וצפינו במעין הצגת אקרובטיקה מדהימה.
הגענו לשדה התעופה, התחבקנו כל הדרך והתחלנו בתהליך הפרידה. פשוט לא רצינו לעזוב. עלינו על המטוס, עדיין לא מעכלים שנגמר. נחתנו ונהנינו סוף סוף ממיזוג האוויר שחסר לנו כל כך. ליד בניין המועצה פגשנו את המשפחות ונהנינו מאיחוד מרגש אך עם צביטה קטנה של געגוע בלב.